לא כל הנוצץ זהב – פרק 37

"או!" קראתי בהתלהבות, "חרבות! אני רוצה!"
"אהה… מארק… אלו חרבות אמיתיות," אמר אריק.
"אז מה?" שאלתי.
"רגע… במארק הם יפגעו?" שאלה לילי.
"למה שלא יפגעו בי?" שאלתי, נעלב. מה, הם רומזים שאין לי דם או משהו כזה?
"כי החרבות עשויות מארד שמימי. זה פוגע רק בחצויים," אמר אריק.
"מה לעזאזל?" שאלתי, "איך חרב יכולה לא לפגוע בלא-חצויים?".
בכוונה נמנעתי משימוש במילה "בני תמותה".
אז אולי חצויים מתים רק בקרב או ממחלה, כלומר,לא מזקנה, אבל גם אני כזה. בזכות אוט.
ככה אוט אמר לי.
"מכיוון שבעייני החרב, בני התמותה פשוט לא חשובים מספיק בשביל להידקר," הסביר לי אריק.
"תן לי רגע," אמרתי, וחטפתי ממנו את החרב.
העברתי את הלהב בזהירות על חלק מהזרוע שלי, בחשש גדול מפני פציעה.
לרגע הייתי בפאניקה שהלהב פשוט החליק לתוך הזרוע שלי ונפל על הרצפה בקרקוש.
"מה קרה כאן?!" קראתי, "איך זה… זה… מה?!"
אריק ולילי צחקו בזמן שאני הרמתי את החרב ובחנתי אותה.
"זה מה שכיסח לבובת הקש הזו את הצורה?" שאלתי, מצביע על החרב שבידיים שלי.
"כן," אמרה לילי.
"אז בובת קש מטופשת הוחרבה ממה שבן אדם חי ונושם לא," אמרתי, "ואתם מצפים ממני להאמין לזה?"
"אתה ראית במו עינייך," אמר אריק.
הטיתי את החרב שלי ובהיתי בניצב.
כמה חריטות יפות על הניצב. הלהב היה מבריק וחד להחריד.
השלכתי את החרב לאריק, שתפס אותה בניצב.
"יש כאן חרב בשבילי?" שאלתי.
"אה…" התחילה לילי.
"תחפש לך במחסן כלי הנשק המשותפים. אם תהיה מספיק טוב – תוכל לבקש ממשהו מביתן הפייסטוס לחשל לך חרב," אמר אריק.
"אתם בטח עובדים עלי," מלמלתי.
הלכתי לעבר המחסן הזה שאריק הצביע לי עליו.
הצבע שלו היה דהוי, כאילו עמד שם כבר שנים, אבל שום קורי עכביש לא ניטלו עליו.
הנחתי שזה אומר שלאף אחד אין כוח לצבוע אותו.
הצבע שנותר היה בצבע ירוק בקבוק מתקלף.
כאשר פתחתי את דלתות המחסן ראיתי שישה מדפים שעל כל מדף לפחות שלושים כלי נשק ממורקים ומצוחצחים.
חלק מהם היו פגיונות או סכיני ציד.
האחרים היו חרבות בנדנים יפהפיים.
חרב אחת משכה אותי.
הרמתי אותה.
"היא ממש לא נוחה," אמרתי.
"איך החרב אמורה להרגיש?" שאלתי.
"כאילו שהיא ההמשך של היד שלך," אמר אריק.
"טוב, אז למה שלא נחדד את הידיים שלנו ונשתמש בהם כחרבות?" הצעתי.
אריק צחקק.
לילי נשארה אדישה לחלוטין, וזה קצת עיצבן אותי. מאז שהגעתי היא הייתה אדישה אלי כמו גוש קרח, עם הבעה חתומה של מגישת חדשות.
"אז מאיפה אני אמור למצוא את החרב הזאת?" שאלתי.
המשכתי לבדוק חרבות עד שהגעתי לאחת עם ניצב אדום ונדן בצבע כחול.
החרב הייתה מבריקה, למרות שהיה ברור שאף אחד לא נגע בה הרבה זמן.
החזקתי אותה.
"איך היא?" שאל אריק.
"היא בסדר, אני מניח…" מלמלתי.
"היא ממש לא מאוזנת," ציינתי. "היא מכבידה לי על היד."
"אז פשוט נבקש ממשהו מביתן הפייסטוס לחשל לך משהו," אמר לי אריק.
"אני רוצה אבל קודם לנסות להלחם," אמרתי.
הרמתי את החרב שלי בצורה אנכית לרצפה.
"מי מתנדב?" שאלתי.
אריק ולילי הביטו בי.
"אני!" קרא אריק.
הוא שלף את החרב שלו מהנדן, ואני עמדתי בנקודת זינוק עם החרב שלי.