העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"ג

עברו כבר כמה ימים מאז שמייבל הלכה,או כך לפחות נדמה לי.אני יודעת שאני רגשנית מידי לגבי הדבר הזה,אך קשה לי להתרגל להיעדרה,לחלל הריק במיטה שלנו.אני מתגעגעת להרבה דברים בה.לרצינות שלה,בעיקר.
עכשיו,דברים נראים שונים ואני מבינה שאיבדנו שותפה,קודם כל, להתמודדות בבית המעצר,אך גם לבריחה.היא כל-כך רצתה לראות את החופש ועכשיו,בזכות הרופא המטומטם הזה…היא כבר לא פה,איתנו.אני לפחות מקווה שהיא בסדר,היכן שהיא לא נמצאת עכשיו.
"טיארה,את איתנו?" שואלת אותי שרה ובבת אחת אני חוזרת למציאות. חבל שאי אפשר פשוט לחלום לנצח,בלי הפרעות.חבל שהמציאות לא יכולה להיראות כמו חלום.פעם,בבית הספר שנראה היום רחוק כל-כך, אחת המורות סיפרה לנו על חומרים שקרואים סמים ובעבר נצרכו ברחבי ארה"ב כולה.היא גם הוסיפה ואמרה שמרבית הסמים עברו לארה"ב דרך מקסיקו.שחלק מתושביה, אגב,היגרו בעבר לארה"ב בדרכים שונות.וכמובן,איך אפשר בלא מעט תעמולה, היא אמרה שמאז עליית המפלגה לשלטון צריכת הסמים ירדה כמעט לאפס בזכות הרדיפה עד חורמה של הממשלה של סוחרי וצרכני הסמים, וכמובן,גם בזכות סגירת הגבולות הכמעט מוחלטת עם מקסיקו, וכן,אני מתכוונת גם לגדר ההפרדה בין מקסיקו לארה"ב,אשר הוגבהה ונוסף לה האספקט החשמלי.
עכשיו,משאני חושבת על זה,זה נראה לי מעיין אירוני מכיוון שאני לא חושבת שאנשים ממקסיקו,בייחוד עכשיו אלא אם הם לא שפויים,לא רוצים לחצות את הגבול עם ארה"ב.למען האמת,אני חושבת שעכשיו זה פועל בכיוון ההפוך,אנשים מארה"ב נמלטים למקסיקו וצריכים להתמודד עם המכשולים שאנשים בעבר בנו בכדי לנסות לעצור את זרם ההגירה ממקסיקו.הם כנראה לא חשבו על כך שיום אחד,פני הדברים ישתנו ושהמכשולים הללו,שפעם נועדו להועיל,למרות שגם אז הם לא הועילו כל-כך,עכשיו,מזיקים.
"טיארה," שרה פונה אליי בשנית, "את הצעת את הרעיון של הבריחה ואת אפילו לא מקשיבה כשאני מנסה לדבר על זה." היא נשמעת ממש עצבנית ואני מבינה אותה,אך,אני פשוט לא יכולה להתרכז.
"אני מצטערת," אני משיבה, "אז,מה אמרת בנוגע לכך?"
"היא אמרה," אומרת אלכסנדרה בעוקצנות, "שעכשיו משמייבל לא פה,היא נשארה לבדה בניקיון ביתני השומרים.ושם,כידוע לך,נמצאים המצרכים.היא שאלה אותך כיצד,לדעתך,היא יכולה לגנוב את הדברים ואז,איפה נחביא אותם,ואז את חלמת לך בהקיץ ולא הקשבת לה."
"קודם כל," אני אומרת לאלכסנדרה, "את לא צריכה להתעצבן.שנית, אמרתי לך,אני וג'ראד מצאנו את העץ עם החורים ואפשר לאחסן שם דברים.זהו המקום המושלם להחבאת דברים."
כן?" שואלת ספק אומרת שרה,מעוצבנת יותר ויותר, "ואיך בדיוק אני אמורה להעביר את הדברים עד לשם?כלומר,ישימו לב לכך שאני לא נמצאת וישאלו שאלות."
"למען האמת," אני אומרת, "יש לי רעיון.בינתיים,אני מציעה שתחביאי את הדברים בתא שלי במקלחות." אכן,בתוך הביתן של המקלחות ישנם תאים,שם אפשר לאחסן בגדים נקיים ודברים מעיין אלה.אני לא חושבת שעורכים שם חיפושים,או לפחות,כך אני מקווה.
"זה נשמע בסדר," שרה ממלמלת לעצמה ונראה שהיא נרגעה במקצת, "איפה?בתא שלי?"
"לא," אני משיבה לה, "עדיף בתא שלי.על כל דבר שעלול לצוץ."
הרוחות נרגעות לאט,לאט ואנחנו מדברות על עניינים טכניים,לאן נברח וכדומה.זה נראה כל-כך רחוק,למרות שנשאר פחות מחודש.הדבר היחיד שאני יודעת על איפה שאנחנו נמצאים,שהאזור דיי קרוב לגבול עם אלסקה.זה כל מה שאני יודעת ולא נראה ששרה או אלכסנדרה יודעות יותר ממני.אולי ג'ראד יודע.אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו הולכים, אבל, דבר אחד מוסכם על כולם,או כך לפחות אני חושבת,לא הולכים מערבה, לכיוון אלסקה.למען האמת,אני לא מתמצאת כל-כך בכיוונים.תמיד התבלבלתי בין צפון לדרום ודברים כאלה.לפחות,אני חושבת לעצמי בגיחוך,אני יודעת איפה המערב.
אני מפהקת פיהוק גדול במיוחד,שאני לא יכולה להפסיקו.לכן,אני קמה והולכת לכיוון המיטה מפני שישבנו באחד מצידי הצריף,אזור לא עמוס במיוחד כדי שלא ישמעו אותנו.
אך,כשאני כבר מתכוונת לטפס על הסולם בצידי המיטה בעלת שלוש הקומות,כי המיטה שלנו נמצאת בקומה השלישית,מה שדיי נוח,מכיוון שכך אנחנו יכולות לשבת בצורה נורמלית ולא לקבל מכה בראש.הדבר המעצבן בכך,זה שצריך לטפס לראש המיטה.לא תמיד יש לי כוח לכך,ובייחוד היום, כשאני עייפה ועצבנית.אבל,זה בוודאי לא חדש.בכל מקרה,אני מטפסת וכבר מתכוננת להישכב על המיטה בכל העייפות שלה אני מסוגלת כשלפתע אני שמה לב שאייטה לורנסון יושבת בצד המיטה ומקפלת את רגליה.היא נראית נבוכה ולא חשה נינוחות.שיערה הבלונדיני מונף לאחור.
אני תוהה מה היא עושה פה.בהתחלה,מראיה מפתיע אותי,אך לאחר מכן…אני לא יודעת,גם אני חשה נבוכה לחלוטין.
"מה…מה את עושה כאן?" אני שואלת אותה.אני לא אדם תוקפני ומאיים, אך שאלתי את השאלה בנימה כזו.היא נרתעת למשמע האיום בשאלה שלא התכוונתי אליו בכלל.
"אני…אני מצטערת," היא משיבה.יש לה מבטא מוזר מעט,כשהיא מדברת,אבל אני לא מייחסת לזה חשיבות,כרגע, "סוהי,האחראית… העבירה אותי לכאן." היא מביטה למטה,לא מישירה אליי מבט.
"באמת?" אני שואלת אותה בחשדנות.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,למה אני נשמעת כל-כך עצבנית,טוב,אני באמת עצבנית,אבל אני לא צריכה להוציא את זה עליה,כי היא גם ככה נראית מתוחה למדיי.
"כן," היא עונה לי ברעד קל, "אני יכולה לפנות אליה ש…" היא לא מסיימת את המשפט,אבל אני מבינה למה היא התכוונה.היא כנראה חושבת שאני לא רוצה שהיא תהיה כאן.למה הייתי חייבת להישמע כך,אני חושבת לעצמי.
"לא,זה בסדר," אני אומרת ומנסה להישמע פחות עצבנית, "אמ…את לא צריכה לפנות אליה.מצטערת,אני…לא משנה,פשוט תישארי כאן."
היא מהנהנת באי נוחות ושתיקה משתררת בינינו.אני מנסה לא להסתכל לכיוונה ובינתיים,מנסה לפרום את הקשרים הרבים שהצטברו בשערי, עבודה שלוקחת גם ככה הרבה זמן.
כעבור כמה זמן מופיעות גם שרה ואלכסנדרה שנראות מותשות במיוחד. הן נראות מופתעות למראה אייטה,אך היא מסבירה להן ונראה שהן מבליגות על כך.
אני חושבת שהיא מרגישה גם אי נוחות בגלל כל מה שקרה עם מייבל, כלומר,מייבל סיפרה לנו על מה שקרה איתה ואולי היא מרגישה אי נוחות בגלל זה,שאנחנו כועסות עליה בגלל כל הסיפור.
למרבה המזל,הפעם אני נרדמת במהירות ואני לא מספיקה לתהות במחשבות אשר בראשי.אני שמחה שהשינה לא מפחידה אותי כל-כך,כמו שרה,שבדרך כלל צורחת או מדברת מתוך שינה.
לפחות,אצלי השינה מהווה מפלט מהמציאות ולא עוד המשך מסוייט שלה.
למזלנו,הפעם לא שופכים עלינו דלי מלא מים קפואים.אבל,בכל זאת, המציאות העגומה חובטת בפניי.אנחנו הולכות לכיוון חדר האוכל,כרגיל, באותו הסדר.
"מייבל…" אני מתחילה לשאול,אך נזכרת בכך שהיא לא נמצאת פה.
"רצית להגיד משהו?" שואלת אותי אלכסנדרה בנימה המעצבנת שלה.לאחרונה,התחלתי להרגיש מעיין מתח שהולך ונוצר בינינו.אני לא רוצה לריב איתה,אך נראה שזה בלתי נמנע.
"לא,לא משנה." אני משיבה והיא משתתקת.אנחנו נכנסות בשתיקה לחדר האוכל ומתיישבות במהירות על הכיסאות.למען האמת,רובם נראים רעועים למדי,אבל זה לא שיש לנו ברירה אחרת.
"טיארה," פונה אליי שרה בעת האכילה, "לדעתי,צריך לקרוא לה.בכל זאת…"
"את מתכוונת לאייטה?" אני שואלת אותה ובוחנת את כל חדר האוכל בעיניי,למען האמת,אין כל-כך מה לבחון.
"לא,אני מתכוונת לסבתא שלי," היא אומרת ומגחכת, "כן,בטח שאני מתכוונת אליה.למי את חושבת שאני יכולה להתכוון?"
"בסדר," אני משיבה, "אני חושבת שאני צריכה לגשת אליה."
שתיהן מהנהנות,כי אני מניחה שזה שלקחתי את זה על עצמי,פותר להן בעיות רבות ומבוכה.למען האמת,לא אכפת לי כל-כך.אני לא מבינה מה הבעיה בלקרוא לה.
אני מאתרת אותה במהירות,בהתחשב בכך שיש עוד אנשים רבים עכשיו,בחדר האוכל.היא בדיוק לוקחת את פיסת הלחם וממהרת להתרחק מהמקום שבו מחלקים את האוכל,אם אפשר לקרוא לו כך.למען האמת, הוא דיי מגעיל.היא נראית אבודה ולא יודעת לאן לפנות.
"אייטה," אני קוראת לה והיא מסתכלתת לכל הכיוונים כדי לגלות את מקור הקול, "אני מאחורייך." היא מסתובבת ורואה אותי.שפתיה רועדות מעט.
"היי." היא מסננת בלחש.
"בואי." אני אומרת לה ומובילה אותה לכיוון שבו אנחנו יושבות.אנחנו, בדרך כלל,מוצאות מקום אקראי ויושבות בו או שאנחנו יושבות עם שאר הבנות מהצריף.
"היי," פונה אליה שרה, "תזכירי לי איך קוראים לך."
"אייטה לורנסון," היא משיבה.למען האמת,היא נראית כמו חיה במלכודת. נואשת. "ולך?"
"שרה ריינפן," שרה עונה, "וזו אלכסנדרה," היא מצביעה על אלכסנדרה והיא מנופפת לה בידה, "וזו,שם,המחורפנת קצת,זו טיארה." אני בועטת ברגלה של שרה קצרות בתור מחאה על כך שקראה לי מחורפנת.
"אייטה," פונה אליה שרה, "מאיפה את?"
"אני מפה," עונה לה אייטה והמבטא שלה נשמע במיוחד, "מפרובינציית קוויבק."
"את דוברת צרפתית?" שואלת אותה אלכסנדרה בסקרנות.
"כן," עונה לה אייטה, "צרפתית זו שפת האם שלי.ידעת לפי המבטא?"
"לא," אלכסנדרה משיבה, "אבל,אני יודעת שהשפה הרשמית בקוויבק היא צרפתית והנחתי לפי זה.למרות שאפשר לדעת גם לפי המבטא."
אייטה מהנהנת וחוזרת לאכול.למען האמת,היא נראתה דיי עצובה כשאלכסנדרה דיברה על כך.היא בטח מתגעגעת לביתה,אני חושבת לעצמי,כמו שאני מתגעגעת לשלי.
שאר ארוחת הבוקר עוברת בשתיקה.אני לא יודעת על מה אפשר לדבר עכשיו.אני נזכרת בפעם ההיא,כשסיפרתי על החלום שחלמתי,בניסיון לשפר את האווירה,כשמייבל עוד הייתה איתנו.מי יכול היה לדעת שהכל ישתנה כל-כך…אני סתם מגזימה,אני יודעת.אבל,אני מרגישה שהרבה דברים קטנים השתנו.התמונה הכללית נשארה בדיוק כפי שהייתה,בית המעצר והשגרה.
אנחנו יוצאות מחדר האוכל וכל אחת פונה לעבודתה.מייבל…אני כל הזמן שוכחת שהיא כבר איננה.שרה הולכת לניקיון ואני ואלכסנדרה לחטיבת העצים.אני לא יודעת היכן אייטה עובדת,לא הזדמן לי לשאול אותה.
חטיבת העצים זה הדבר השנוא עליי ביותר.לכרות את העץ ואז להסיר את כל החלקים העודפים:עלים,ענפים וכדומה.ואז העץ נכנס למפעל לעיבוד. אני לא ממש מבינה את כל העניין הזה.בכל מקרה,מן המפעל יוצאים הרהיטים המוכנים,שנמכרים בכל רחבי ארה"ב.העניין הוא,בית המעצר, טוב,לא בית המעצר עצמו,אלא העומדים בראשו מקבלים כסף עצום על מכירת הרהיטים.ותוסיפו לזה את העניין שלא משלמים לנו ותקבלו עסק כלכלי רווחי במיוחד.
אני תוהה אם הרהיטים נמכרים גם בחו"ל,ואם כן,אז אם קונים אותם.פה, אני יודעת,לאף אחד כבר לא אכפת מזכויות,או לפחות,אף אחד לא מראה את זה בפומבי.כולם חיים את החיים שלהם,עם המשפחה והחברים.חיים את השגרה,מתנהגים ממש כמו שלושת הקופים המפורסמים.
אני רוצה להאמין שבחו"ל זה לא כך.שלאנשים אכפת.לקוות זה תמיד טוב, אני חושבת לעצמי.
"טיארה," אלכסנדרה מנערת את כתפיי וקוטעת את מחשבותיי, "הגענו. את ממש מרחפת בזמן האחרון."
"אני יודעת." אני עונה לה.אין לי דרך אחרת לתאר את זה.אני פשוט אוהבת לרחף.אולי אני,כשחושבים על זה,גם חלק משלושת הקופים. מרחפת כדי להתנתק,עוצמת עיניים ומעמידה פנים שאני לא שומעת. בעצם,כשחושבים על כך כולנו כאלה.הרבה אנשים פשוט מפנים את גבם כאשר קורה משהו נורא.למען האמת,אני מבינה אותם.זה הכי קל לעצום עיניים כש…לדוגמא,יורים במישהו באמצע הרחוב.הדוגמא הזו אולי קיצונית מידי,אבל זה מתבטא בהרבה דברים.
אני לוקחת מעמדת הגרזנים את הגרזן שלי.חבל שאי אפשר לספק לנו כלים משוכללים יותר,בכל זאת,אנחנו בשנת 2147.אבל,כמו שאמרתי מקודם,לחסוך עלויות.
"בוקר טוב לך,רוברפור," הקול השנוא של ג'ראד האחראי פונה אליי, "ישנת טוב הלילה?"
אני מהנהנת קלות ומרגישה את כל גופי רועד מחרדה.הגעתי למצב שבו אני כבר מפחדת כשהוא פונה אליי.
"אם כך," הוא אומר ברוגז, "אולי כדאי שתפסיקי להתברבר פה.את יודעת,מותרות כאלה לא נועדו לאנשים כמוך.העבודה לא תחכה לך."
אני מהנהנת ופונה ללכת בעקבות אלכסנדרה.הוא לא עשה לי שום דבר פיזית,אבל המילים שלו פוצעות אותי כמו סכינים.אני כל-כך שונאת את העובדה שהוא מתייחס אליי,לא רק אליי,אל כולם פה כאילו…שאנחנו לא בני אדם.שאין לנו רגשות ודברים מסוג זה.שאנחנו רק פושעים נאלחים שצריכים לעבוד כל היום.
"טיארה," אני שומעת את קולו של ג'ראד מולי,אבל אין לי כוח לשום דבר נוסף היום, "אני צריך להגיד לך משהו.חשוב.את יודעת,בנוגע ל…"
המבט שלו נראה כל-כך רציני שאני פשוט מורידה את הגרזן לאדמה, בינתיים,ופשוט מתבוננת בו.