מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 32

~~~נקודת הבמט של אלה~~~

"מי רעב??" נייל צעק מהמטבח. חמש ושתיים עשרה דקות. בדיוק בזמן, נייל תמיד מדייק בשעות שהוא רעב. זה מתחיל מחמש וחצי בבוקר, ואז בשבע, אחר כך עשר חמישים, ואז זה קופץ בשדר עולה של חצי שעה, כל הדרך עד חזקה לשעה חמש ושתיים עשרה דקות. אפילו בשעות הבוקר כמו שלוש לפנות בוקר הוא רעב. הוא. כל. הזמן. רעב. . .
"אני!" דניאל צעקה מהקצה השני של האוטובוס כשרצה למטבח. גילגלנו עיניים מהמכנה המשתוף של שניהם. גם דניאל רעבה רוב הזמן, אבל אני לא חושבת שהיא תגיע לרמה של נייל. הלכנו למטבח והתיישבנו ליד השולחן לפני שהתכלנו לאכול. "וואו נייל. זה ממש טוב, לא ידעתי שאתה יודע לבשל ככה" הייתי מופתעת לדעת שהאוכל היה באמת אכיל. "כן, מי את חושבת מכין לי את האכול בחמש לפנות בוקר?". כולנו צחקנו עכשיו מהערה הזאת. "היי תגידו.. לאן עכשיו אנחנו נוסעים?" אביה שאלה והוציאה לי את המילים מהפה. "גרמניה, ברלין." זאיין אמר בפה מלא. "ברצינות?! ברלין.??" נבהלתי וקפצתי מהמקום. "אמ.. כן, מה כל ההתלהבות?" ליאם שאל מבולבל. "ברלין! אני רוצה לבקר שם מאז שאני זוכרת את עצמי… חלמתי על המדינה הזאת משהו כמו… נצח! אתם לא עובדים עלי נכון??" שאלתי והרגשתי את כל ההתלהבות שלי עולה. "כן… תרגעי גברת אנדרנלין" דניאל צחקה והם כולם צחקו. אבל לא היה לי אכפת. אני סוף סוף הולכת לבקר בברלין.

פתאום הרגשתי תחושה מוזרה בבטן, הרגשתי כאילו הכל עולה לי לגרון. מיהרתי ללכת משם ישר לשירותים. הרגשתי כאילו שתיתי ארגזים שלמים של אלכוהול וקיבלתי את ההשלכות. אבל הבעיה היחידה היא, שלא שתיתי אלכוהול. הרגשתי את עצמי מקיאה את הנשמה שלי לתוך האסלה. "אלה הכל בסדר?" הארי מיהר להגיע אלי לשירותים והתיישב ליידי ליד האסלה לפני שהוזיז לי את השיער מהפנים. כל מה שאני חשבתי עליו זה רק איזה מזל שלא ליכלכתי לעצמי את הפנים עם הגועל הזה שפעם היה אוכל. "היית יכולה להגיד שזה פשוט לא טעים לך…" הסתכלתי למעלה כדי לראות את נייל והשאר עומדים בכניסה לשירותים. לא יכולתי שלא לצחוק על זה. "נייל, זה לא בגללך… זה… זתומרת… כנראה זה ווירוס או משהו." אמרתי כשהסתכלתי למטה, לא היה לי נעים לשקר להם ככה בפנים בכלל. "היי, תקשיבי. תכנסי להתקלח, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב ואז תכנסי למיטה. אני כבר אטפל בך" הוא חייך אלי לפני שנתן לי נשיקה על המצח ועזר לי לקום. הנהנתי לפני שהם כולם יצאו החוצה, חוץ מלואי שעוד נשאר לעמוד בכניסה, נשען על הקורה ומסתכל עלי. "מה?" הרמתי את הגבות שלי שיחקתי את עצמי תמימה. "כמה זמן את מתכוונת להמשיך לשקר ככה?" הוא שאל רגוע ואני כבר התחלתי להאנח. "לואי, אני רוצ–" הוא עצר אותי באמצע. "אלה. שלושת השבועות הראשונים זה כל הזמן הקאות. ואת רק בשבוע השני, זתומרת שיש לך עוד שבוע שלם לעבור את זה. כמה פעמים עוד יהיה לך 'ווירוס' כזה?" הסתכלתי למטה ולא ידעתי מה אני אעשה.

"אני אהיה בסדר לואי… הוא לא מוכן לזה, לא באמע סיבוב הופעות.. אני לא יכולה לעשות לו את זה… מה אם–" הוא שוב עצר אותי באמצע כשהתקרב אלי ונכנסת לתוך חדר האמבטיה. "תחשבי על זה רגע! אלה… אנחנו בסיבוב הופעות הזה שישה עד שמונה שבועות. זה המון זמן! … מה יקרה כשהבטן שלך תתחיל לגדול? את חושבת שהוא לא ישים לב?? את חושבת שהבנות לא ישימו לב? אלה… רק תקשיבי לי. אני יודע מה הולך לקרות, את תדחי את זה, ובסוף הוא יגלה לבד. וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה. אלה אני לא רוצה שכל זה ייגמר בבלאגן. אני לא רוצה שתישארי לבד. ואת לא רוצה להתקע איתי כי אני לא הולך לעזוב אותך בזה" הוא צחק במשפט האחרון וגרם לי לצחוק ביחד איתו לפני שנתן לי חביוק צמוד. "אני… אני אספר לו. אני רק צריכה עוד קצת זמן.. אני מבטיחה" אמרתי לו בתוך החיבוק והרגשתי אותו נותן לי נשיקה על הראש לפני שמשחרר אותי ומשאיר אותי לבד בחדר האמבטיה. הוא סגר את הדלת אחריו ונשארתי לעמוד. עמדתי דקה לפני שהורדתי ממני את הבגדים ונכנסתי למקלחת. נתתי למים החמים לרדת עלי ונרגעתי בתוכם. אז כן, אני בהריון. מהארי. וכן, אין לי את הפאקינג אומץ לספר לו… אני… אני פשוט לא מסוגלת. רציתי להודיע לו את זה באותו הערב שקבעתי איתו. רציתי לתת לזה נקודה שמחה. אבל כמובן שהוא השתכר ולא הגיע. אבל זה לא העניין… העניין הוא ש…. שהוא הארי סטיילס. הוא לא מוכן לילד. הוא לא יכול. זתומרת אנחנו בפאקינג סיבוב הופעות! ויהיו לא עוד הרבה כאלה! אנחנו איפלו לא נשואים! מי יודע מתי הוא יפסיק לאהוב אותי. הוא לא טיפוס של אישה אחת. הוא לא יחזיק מעמד להרבה זמן. זתומרת.. אני רוצה לקוות שהוא כן, אבל לא הכל צודק בחיים. ובכלל, ברגע שאני אספר לו.. הו ברגע שאני אספר לו אני בטוחה שהוא יברח כל כך רחוק ממני. אני יודעת שהוא ישאיר אותי בזה לבד. זתומרת, עם לואי. כי אני בטוחה שלואי לא הולך לעזוב אותי. אבל ללואי זה קל! הוא לא האבא של התינוק הזה! וחוץ מזה… מה איתי? בקושי הצלחתי להחזיק את לוקס באותו היום. אני…. אני פשוט הרסתי לעצמי את החיים. לפעמים אני חושבת, שאולי פשוט כדאי לי לעשות הפלה. ולעולם לא לספר את זה להארי, כאילו מעולם לא הייתי בהריון. אבל אז אני מרגישה אשמה, כאילו אני הולכת לרצוח תינוק חף מפשע… זתומרת, זה לא אשמתו שאני והארי פשוט לא נזהרנו. אני פשוט מפחדת. אני מפחדת כי הארי לא חייב לחיות עם התינוק הזה. הוא יכול להכחיש כל קשר. הוא יכול פשוט לברוח… הבעיה היא שאני לא. אני חיה עם זה בבטן שלי. אין לאן לברוח. אין לי שום ברירה.

יצאתי מהמקלחת וסובבתי סביבי מגבת קטנה אחרי שניגבתי איתה את השיער שעוד לא התייבש במלואו. יצאתי מחדר המקלחת רק כדי לקחת בגדים מהמזוודה שלי וחזרתי בחזרה לחדר המקלחת כדי להלבש. כשסיימתי יצאתי שוב והלכתי לכיוון המיטה הגדולה הנוחה. לאזעזל כמה שאני אוהבת את המיטה הזאת. עצמתי עיניים והרגשתי שמישה ועולה על המיטה ומלפף סביבי את הזרועות שלו. פתחתי את העיניים וראיתי את הארי מסתכל עלי מלמעלה ומשחק לי עם השיער. "איך את מרגישה?" הוא שאל אותי בשקט. "יותר טוב" חייכתי אליו. אין לכם מושג כמה אני מרגישה רע עם עצמי כשאני לא מספרת לו. זתומרת… מצד אחד, הוא האבא, זאת זכותו לדעת וזה לא פייר מצידי שאני מחליטה איזה מידע הוא יקבל ואיזה לא. אבל מצד שני, אני בכלל לא חושבת שהוא רוצה לדעת, אני חושבת שברגע שאני אספר לו הוא יתחרט על כך שהכיר אותי. אעחח, זה לגמרי דפוק ומסובך. אני דפוקה ומסובכת.
"אני מקווה שתרגישי יותר טוב כשנגיע. אני רוצה להסתובב איתך בברלין. לא יודע למה, אבל משהו אומר לי שאת ממש אוהבת את העיר" הוא אמר בציניות ונזכרתי בהתלהבות שהייתה לי קודם מסביב לשולחן אז שנינו צחקנו. אין לי דרך טובה יותר להעביר את היום מלבלות עם הבחור האהוב עלי, בעיר האהובה עלי.