שלום, יפהפייה – פרק 36.

~מנקודת מבטה של אלנה~

הארי עצר את הרכב שלו באיטיות, העביר לעברי חצי חיוך זהיר, מתבונן בי במבט ארוך ונוקב, בוחן את רגשותיי כי הוא היחיד שמסוגל לקרוא אותי כספר פתוח רק למענו, לא נתתי לאיש להיכנס ללב שלי במשך שנים.. רק בניתי סביבי חומות ועוד חומות פלדה, הסתרתי את רגשותיי ונסתי תמיד לשמור על מראה ניטראלי וקפוא, נינוח, חסר כל טיפת רגש, התכווצתי בכאב וזה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה, כל מערכותיי נדלקו בין רגע ודמי הלם בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, אבל הוא פשוט אחז בין כפות ידיו את המפתח ללב שלי.. ללב שרק לו חיכה, כאילו וכל חיי רק חכתי לו, למלאך שלי, האדם האהוב עליי ביותר בעולם בשביל לחוש.. לחוש מלאת שלמות, לחוש כיצד הרסיסים שלי מתחברים מחדש, בשביל לחוש נאהבת ומאוהבת.. והארי העניק לי את כל זאת מרצון, ורק רציתי להחזיר לו בחזרה, על כל מה שעשה למעני והוא עדיין עושה, אבל כנראה שלעולם אני לא אוכל להשתוות אליו, הוא תמיד ישיג אותי.. אילו ורק יכולתי להסביר לעצמי פעם אחת את רגשותיי אליו, להסביר לו.. לעולם לא הייתי בן אדם שמחובר לנשמה שלו, מאז ששברו אותה כבר לא נותר עוד בי כלום, הייתי כלי שבר, סתם דף ריק חסר תוכן וערך, אבל הארי שינה אותי, הוא הציל אותי.. מעצמי, פקח את עיניי לאור.. אלוהים אדירים, לכדתי את שפתי התחתונה, אני אוהבת אותו, כל כך..
יצאתי מבעד לדלת והארי בעקבותיי, הרמתי את ראשי למעלה, מגדל גדול עשוי פלדה ואבן השקיף לעברי, הוא נראה במעט מיושן ומעורפל, מין מגדל רפאים נטוש.. למה אנו כאן? קראתי את השלט הבינוני שהודבק מעל דלת הכניסה, לסתי נשמטה והקרקע התפוגגה מתחתיי. דמי קפא בעורקיי וכל עולמי נדם מלכת, ראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, גורמים לי להתכווץ בכאב ולפלוט אנקת ייאוש מיוסרת.. הבניין לפתע הכה בתת ההוכרה שלי בחוזקה ומראהו חלחל לי כה עמוק.. לגמתי, ספגתי, שאפתי.. כל סערותיי סמרו וחרב החדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי באיטיות מייסרת חסרת רחמים, קורעת אותי מבפנים ומבחוץ לגזרים, גורמת לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, צווחתי בראשי צווחה איומה שהדהדה בכל איבר, מערכת, תא וגיד בגופי.. גורמת לי לרעוד בפחד, כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר, דמי נזל מפניי, חשתי כיצד אני כמעט כושלת ומועדת לאחור כאילו ומצליפים בי מי קרח קפואים, תפסתי את ראשי בין ידיי, רעותיי צרבו וכאבו ככוויה, כאש יוקדת שהלמה בי והתפוצצה.. חשתי פקעת אחת של עצבים בין רגע, חשתי אבודה.. נותנת לזיכרונות העבר לחזור אליי ואני כה לא רוצה זאת.. לעזאזל, מה הוא חשב לעצמו שהוא הביא אותי למקום המחורבן הזה?!
גוש הדמעות עמד בגרוני, חתך אותי יותר מסכין, הצמרמורת פלחה את גופי, מכרסמת בי, ללא כל טיפת רחמים.. אבדתי את הארי, אבדתי את סביבתי, אבדתי את עצמי ורק רציתי לברוח.. אך רגליי קפאו, אני עצמי קפאתי, לא ידעתי מה אני אמורה לומר, לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לבכות, לא יכולתי לנשום. מעולם לא חשבתי שאני אצטרך להתמודד בפני המקום הזה שוב, זו אחת מבין נקודות החולשה החזקות ביותר שלי, והחולשה העיקרית שלי, אהוב לבי, גרר אותי לכאן.. עיניי נקרעו לרווחה ודמי החל להתפרע בעורקיי וגופי צווח צווחות מתייסרות, הכול נראה לי מטושטש וחסר מציאות! לא, לא, לא.. אין כל סיכוי שאני כאן, הוא אינו היה עושה לי זאת.. לא, לא, בבקשה.. אני לא רוצה לראות אותה!!
"הכול בסדר?" הוא שאל בדאגה ותמך בגבי עוזר לי ללכת ואני כבובה שנשלטת על חוטים נגררתי אחריו, היה לי מבט ריק וחלול בעיניים, חשתי כיצד החור השחור שבבית החזה שלי רק נפתח לרווחה וקורע אותי, מחרב אותי עד עפר, ממש כאילו יש לי שקע באמצע הגוף.. כמכה מענה מתחת לחגורה העפתי אותו ממני והתבוננתי בו במבט מאשים, הדמעות החלו להופיע אך מהרתי למחות אותן, תהיה חזקה.. לחשתי לעצמי, הוא כבר ראה אותך מספיק בוכה, "למה.. למה.. למה הבאת אותי לכאן..?!" צווחתי עליו.
הוא מצמץ בעיניו ונראה מעט מופתע מהתגובה שלי אך במהירות התרכך, זרועותיו ירו לעברי ותפסו בשכמותיי, מקרבות אותי אליו ונותנות לי להיקבר בחזה המוצק והשרירי שלו, ריחו שיכר ומיכר אותי, פרק אותי על נשקי וניצח.. ריח של סבון נוזלי, של כביסה נקייה.. או פשוט ריח הארי סטיילס שלי.. לא ידעתי עד כמה אני כועסת עליו ועד כמה אני מאוהבת בו עד כלות נשמתי על כך שלקח אותי לכאן, למוסד לחולי נפש.. זה רק מראה ש.. שאני חשובה לו.. שאני באמת חשובה לו יותר מכל דבר והוא תמיד ירצה לגרום לי טוב ולעזור לי, ואני באמת הייתי זקוקה לעזרה, "שש.. לני, מתוקה שלי.. אני מבין עד כמה זה קשה אבל בבקשה, בשבילי, את חייבת להתמודד עם זה, זו המשפחה שלך..!" לחש לאוזני, המגע שלו היה רך ועדין, אפילו לא במעט ניסה להתקרב לישבן שלי או לירך – פעם ראשונה, ואהבתי זאת, רק המחשבה על המגע של הארי העבירה רעד בכל גופי.. "אבל.. הארי, אני..-" לא יכולתי להסביר, הייתי אבודה.
"אלנה, את פקחת לי את העיניים ולמדת אותי שחשוב להילחם על מה שחשוב לנו! והמשפחה שלי, היא חשובה לי.. הכחשתי זאת ונסתי להדחיק אבל הייתי חייב לתפוס את עצמי לבסוף בידיים ולעשות את הצעד הקשה הזה,והכול בזכותך! ואני יודע שגם את יכולה.. אני מאמין בך לני, זה מגיע לך כל כך, לך ולאמך.. " אמר אמר במעט מגביהה את קולו, "אני לא יעזוב אותך, אני שלך.. " לחש, "מתי שתצטרכי אותי אני שלך"
"אני תמיד צריכה אותך" אמרתי חסרת נשימה וחשתי כיצד המילים שלו גורמים לי להשתנק ולצרמורת ללפות אותי בחוזקה.
"אז הלב הזה שייך אך ורק לך, לנצח." אלוהים אדירים, לנצח, אחיזתו התהדקה במעט בגבי, " ואני מבטיח לתמוך בך ולא לעזוב אותך.. אנו נעבור זאת, את חזקה, את יכולה הכול.. אני יודע זאת, אני מאמין בך לני! הצלחת לחבר את הגבר הקרוע לגזרים הזה מחדש, כיצד את לא רואה זאת? כיצד את לא רואה עד כמה גדולה ומושלמת את?! קדימה.. בואי נעשה זאת, מה כבר יכול לקרות?" גחך.
המילים שלו גרמו לי לאבד את שיווי המשקל, אצבעותיי פרעו את שערו ונשקתי נשיקות קטנות ללסת שלו, הוא השתנק וגחן במקצת מהמגע שלי, ליקקתי את הזיפים שלו.. חשה את החספוס שכה אהבתי והצליח להדליק את כל מערכותיי, רק כף יד אחת שלו ירדה לכיוון הישבן שלי בעת שהשנייה רק קרבה אותי אליו ואני זרמתי כאילו והוא קושר לי סרט סביב האגן ורק מחבר ומקרב אותי אליו.. עליתי על קצות אצבעותיי וחייכתי אליו, תופסת את ראשו בין ידיי, "אני אוהבת אותך". לחשתי.
הוא מצמץ בעיניו, נאנחתי, הוא עדיין לא התרגל לכך, "אני אוהב אותך.." לחש ושפתיו התרסקו על שלי.

ישבנו כך, ללא תנועה, בפני דלת חדר מספר 38, התבוננתי במחוגי השעון, הם החזירו לי מבט, נאנחתי, חשתי כאילו והם בזים לי.. איטיים, מורטים את עצביי, נשימותיי היו כבדות וכמעט חסרות כוחות, דמי הלם במוחי, ולבי הלם בחוזקה כאילו ונשמע למרחק של קילומטרים.. דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, קרביי התחממו בזמן ששריריי נמתחו בפעם אחת כמכמה מענה מתחת לחגורה, התכווצתי בכאב, פולטת אנקת ייאוש.. הרעד הצליף בי ולפת, השתלט על כל חושיי.. חשתי כיצד אני צווחת צווחה מענה שהדהדה בכל איבריי ומערכותיי וגרמה לי לקרוס.. לאבד את עצמי.. חשתי כיצד הקירות הלבנים רק סוגרים עליי יותר וחונקים אותי עד הסף בתחושה מחליאה, בית החזה שלי כאב ובער, החוש השחור רק התעצם.. נסתי למצוא אחר מפלט, מילוט, תעסוקה אבל דבר לא היה נתן לי כרגע.. אפילו הארי נראה במעט לחוץ מהמתח שהקרנתי אבל נסה להשתלט על עצמו, "הכול יהיה בסדר" לחץ את ידי ונסה לחייך אליי חיוך מעודד, גלגלתי את עיניי.. ואם לא? אם היא שוב תדחה אותי ותרד עליי, חשתי פקעת אחת של עצבים, המתח שנוצר ביני לבין הדלת היה מוחשי עד כאב ורק יכולתי לשלוח יד ולאבד לנצח.. חשתי כיצד אני נצרבת באלפי כוויות ומתמוטטת, נפרקת על נשקי, ככלי שבר.. אך הכול נעצר וקפא, הקרקע נקרעה מתחתיי, כל מערכותיי דלקו ודמי נזל מפניי, ראשי הסתחרר בתוקף.. הייתי כה שקטה מבחוץ אך רועשת להחריד מבפנים.. נסתי להיאחז במילים של הארי אבל לא יכולתי, פחדתי מידי, חשתי כל כך לבד, כל כך פגיעה.. המקום הזה היה הסיוט שלי.. המקום הזה גרם לי לא להאמין במשפחה ובאהבה, המקום הזה שינה את חיי לעד וזרק אותי חסרת דבר לרחוב הקר והגשום.. האם אני באמת מוכנה ורוצה להתמודד מולה?
"אתם יכולים להיכנס.." מלמל הרופא במבט רך שמבין את הפחד שלי.
הארי הנהן ומשך בידי, עמדו סנטימטר מהדלת, "לני, אני לא יכול לראות אותך כאן, אל תגרמי לי לחוש רע אם מה שעשיתי, אני עושה זאת כי את חשובה לי!"
הנהנתי, "אני.. אני מצטערת.." לחשתי, "אני פשוט לא מסוגלת לשלוט בעצמי.. הארי, אימא שלי חולת נפש! היא זרקה אותי לרחוב בלי דבר אתי.. היא הכתה אותי וחתכה אותי ו.. מה היא לא עשתה לי? היא הסיוט שלי, המקום הזה הסיוט שלי, ואם אתה מצפה שאני אשב ואתחיל לשיר שירים מטומטמים ואחייך כאילו זו הפעם הראשונה שלי בכיתה א' – אתה טועה, כי אני מתה מבפנים" . לכל הרוחות, אלוהים אדירים, כה טוב להוציא זאת החוצה.
הוא נאנח ונשק למצחי, "הגיע הזמן לסגור זאת.. זה מגיע לך" מלמל לאוזני, "מוכנה?"
הנהנתי, "אתה מבטיח לא לעזוב לי את היד?"
"אני מבטיח יותר מזה, לעולם לא לתת לך ללכת וליפול" הוא אמר במבט רציני ואוהב.
אלוהים, כיצד הוא יודע לומר את הדברים הרומנטיים והמסעירים ביותר ברגעים הקשים שאני הכי זקוקה להם אבל הכי פחות מצפה? אני מניחה שמה שנוצר ביני לבינו.. זו.. זו יותר מאהבה, יותר מכל דבר שחוויתי או חלמתי אי פעם בכל חיי, הוא הקרן אור ליופי ולביטחון העצמי שלי, הוא הסיבה שלי לקום בבוקר, הוא התקווה שלי והעוגן – הוא הכול.. עברנו כה המון ביחד וחלקנו רגעים שאני לעולם לא אשכח.. איני אתן לדבר לגרום להפריד ביני לבינו שוב, המחשבה הזו בלתי נסבלת וקשה מנשוא.. חיים בלי הארי הם אינם חיים, אני זקוקה לו, אני נואשת אליו, אני אובססיבית אליו, ללגום ולשאוף את מראהו הכובש ולזכות במגע שלו ובגופו ברגעים שבהם אלו רק אני והוא, שתי לבבות, ומיטה אחת.. אנו שלמים בכך דרך שהיא, המגע שלו הוא נפשי ופיזי.. אני, אני מניחה ש..-
"אלנה.." לחש הארי לאוזני והדלתות נפתחו לרווחה ועמדתי בחדרה של אמי, הוא היה לבן, בלי חלונות, היו זוג כורסאות בצבע לבן, הייתה טלוויזיה מיושנת בצורת פח שנשלפה מהקיר, הקירות היו חלקים חסרי כל תמונות או שעונים, לא היה ולו פרח או וורד אחד בחדר, הדבר היחידי שלא היה שם לבן זה הארון בצבע חום בהיר למדי.. בלעתי את רוקי וזה צרב ולפתע כחומצה רגילה שהוזרקה לעורקיי, הכול פסק ונשכח בין רגע כשעיניה הריקות, האפורות, עיניים חלולות חסרות רגש שזהות לשלי פגשו בי..
דום לב. לא חשתי דבר.
שערה הזהוב שתמיד קנאתי בו לעומת שיערי הברונטי , היה קשור בפקחת אחת הדוקה ונפוחה בראשה, שפתיה היו יבשות וכמעט אבדו לגמרי מצבען הוורדרדר כדובדבן שזכו בעבר, כפות ידיי שנקשרו האחת בשנייה היו מצולקות ופגועות באלפי חבורות.. עיניי נקרעו לרווחה, היא נהגה לפגוע בעצמה אבל זה לא היה כך.. מה קרה לה לכל הרוחות?! היא התבוננה בי במבט ריק ומחליא, קטמי עייפות ועצב כחושים תחת לעיניה, היא הייתה רזה באופן מבעית. צמוקה ומפוחדת באמצע המידה הגדולה, ולפתע, אין לי מושג מאיפה, איך ולמה.. רק רציתי.. לכל הרוחות, רק רציתי ליפול לזרועותיה ולעטוף את דמותה הכל כך חלשה, הכל כך שברירית, הכל כך בודדה.. לפתע רק רציתי לחייך אליה חצי חיוך רך ומרגיע, אוהב ומשפחתי.. אימא, זו. זו אימא.. אימא שלי, האישה שהביאה אותי לעולם, דם מדמי, בשר מבשרי.. יושבת כאן וקפואה, היא התבוננה לרגע בהארי שהוא בעצמו נראה במעט מוכה הלם מהמראה המוזנח והזוועתי שלה, ידו התהדקה סביב מותניי והוא קרב אותי יותר אליו נושק נשיקה קטנה לראשי על מנת לתמוך בי, ולפתע שמתי לב עד כמה רגליי מכופפות ועל סף נפילה כמקבל במבוק שנשבר לשניים, רעדתי ונהפכתי לבין רגע לפקעת אחת של עצבים, אך התעלמתי והשתקתי הכול, כל הפחדים נשכחו.. כל הצווחות והמכות, הסיוטים והכאב, הדם והקללות, הרוע והאבדון.. הלב השבור.. הכול נשכח ונעלם כשראיתי אותה, מעניין אם גם ככה הארי חש כשראה את משפחתו, שפשוט דבר לא משנה או חשוב יותר, כי היא כאן, והיא אתי, אני אתה.. והכול בזכותו.
ולפתע, אין לי מושג כיצד אזרתי כוחות אבל פשוט לקחתי את עצמתי וזנקתי אליה, נופלת ונשברת, עוטפת את גופה הדומם בין אצבעותיי, הדמעות לא יכלו עוד להישאר.. פשוט בכיתי, בכיתי ובכיתי לתוך עורה, נושקת נשיקות קטנות לראשה ולמצחה הקר והקשה.. מלטפת את שערה.. ורק רציתי להשאיר אותה כך, חבוקה בזרועותיי ולא לעזוב אותה לעולם, רק רציתי להקפיא את הרגע הזה ולחרוט אותו לעד בראשי.. לא על העור – בלב, במקום הכי טוב בעולם.. רעדתי בין זרועותיה, חשתי שברירית, חשתי רחמים אבל מעל הכול.. אהבה, זו אימאל'ה, אימאל'ה שלי.. ואני.. אני אוהבת אותה, לכל הרוחות, אני כל כך אוהבת את האישה הזו.. "אימא.." לחשתי בקול שבור חשה כיצד כף ידו של הארי לוחצת על שכמי מנסה להראות ניחומים ותמיכה במקום אמי שאפילו לא שלחה זרועה אחת על מנת לחבק אותי בחזרה, "אימא, זו אני – אלנה! את זוכרת אותי..?" שאלתי ברעד ולטפתי בקצות אצבעותיי את לחייה, היא התבוננה בי במבט רך אבל חתום, "אימא!" נאשתי, אני רוצה את אימא.. אני זקוקה לאימא..
"לני, חומד, אני חושב שכדאי להיות איטיים במקצת.." הארי לחש לאוזני בקול נעים.
הנהנתי והוא במהירות גרר את זוג הכורסאות לצד מיטתה הכי קרוב שרק אפשר ועזר לי להתיישב, הוא בחן אותי, נגב את דמעותיי.. לא יכולתי שלא להבליע חיוך, "את בסדר..?"
הנהנתי וחזרתי להתבונן באמי, "אימא.. אני מצטערת.. אני כל כך מצטערת שלא בקרתי אותך כל השנים הללו.. אני מקווה שיום יבוא ותוכלי לסלוח לי על כך..-" אבל קולי נשבר, כיווצתי את כפות ידיי לזוג אגרופים הדוקים, "אני מצטער כל כך.. אני לעצמי לא מסוגלת לסלוח.." לחשתי, "אימא, את אימא שלי.. ואני אוהבת אותך, את נאהבת אימא.. את חשובה לי.. אני כה מצטערת, בבקשה, תראי לי סימן שאת מבינה אותי..!"
היא השפילה את ראשה ואצבעותיה הארוכות והדקות, כאילו ורק בנויות מעצמות ללא כל טיפת בשר, נגררו מתחת לכרית שלה והרימו אותה ברעד, התבוננו בה משותקים ומהופנטים, סקרנים עד כאב, יכולתי לראות שהיא מוציאה משם דבר מה מקופל לשתיים, "מה זה?" שאל הארי.
"אין לי מושג.." מלמלתי ורכנתי לעבר אמי, היא הניחה זאת בידי ובאותה השנייה שאצבעותינו נגעו האחת בשנייה יכולתי לחוש ברעד, מין רטט חשמלי שהדליק את כל מערכותיי, נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי.. פותחת לאט את הדבר שהורגש לי כתצלום ישן ומקומט באופן מוחלט.. וכשפקחתי את עיניי, הקרקע התפוגגה מתחתיי, דמי הלם במוחי וכל מערכותיי רטטו, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה… דמעה זלגה מעיניי, התבוננתי בתצלום מוכת הלם, אני שם.. אני ואחותי הגדולה נינה, שתינו.. מחובקות, בים.. בחופש.. נראות מאושרות חסרות דאגות, שמחות ומודות לטעם החיים, קשורות האחת לשנייה ואוהבות בלי קץ.. העברתי אצבע רועדת על דמותה של נינה וחשתי שנפרקתי על נשקי, אחותי, אחותי הגדולה והאהובה עליי, הכתף התומכת שלי, הגיבורה שלי, האימא שלעולם לא הייתה לי שגם אותה אבדתי.. אמתי את התצלום ללבי והשפלתי את ראשי בוכה חרש… נינה, נוני.. אלוהים, אני מתגעגעת אליה כל כך..
"אלנה". לפתע אמי אמרה בקול כבד.
עיניי נקרעו לרווחה, היא דברה! "אימא.." האצתי בה, "כן, כן זו אני, אני אלנה..!"
"נינה, אלנה ונינה, שתי הבנות שלי.." היא שלפה זוג אצבעות עושה את הספרה שתיים, "תמיד כאן. עמוק, בלב" היא הניחה את ידה על לבה.
לסתי נשמטה, התרוממתי מהכורסה, הארי עזר לי להתרומם, התיישבתי לצדה, "את זוכרת אותנו..?"
"תמיד" היא פלטה, "איפה נינה?"
השפלתי את ראשי וחשתי מובכת, "אימא, נינה.. נינה עזבה, אני לא יודעת היכן היא.." לחשתי.
"הבת הגדולה שלי.. הבת הקטנה שלי.. שתי בנות.." היא מלמלה והתבוננה בחצי חיוך בתמונה, "החוזק שלי" פלטה.
פשוט נפלתי לחזה שלה ובכיתי כילדה קטנה, לא ידעתי מה לעשות, הדבר היחידי שיכולתי זה להוציא את הכאב ותחושת האכזבה בדמעות, הארי ליטף את ראשי וזמזמם שיר שקט, ולפתע יכולתי לחוש רק זרוע אחת, זרוע רועדת ורזה כמקל, שהחזירה לי חיבוק, כרטט חשמלי עז שהצליף על עמוד שדרתי וגרם לי לבעור בכל מערכותיי, חייכתי אליה מוכת הלם, "אני אוהבת אותך אימא, אני כל כך מצטערת.. "
"גם אני. הבנות שלי.. הלב שלי.." היא מלמלה מעט מבולבלת.
הארי חייך, "אמרתי לך שהכול יהיה בסדר.." לחש לאוזני ונשק לראשי.
"אימא, איך את מרגישה? את נראית.. רזה.." מלמלתי, "את אוכלת טוב? מטפלים בך יפה?"
אמי הנהנה בחולשה, "כן.." זה כול מה שהיא אמרה, "אבל.." היא קבלה עווית, "אבל אני.. אני שמחה מאוד לראות.. להיות אתך, לראות אותך.. כאן, אתי".
נפלתי בחרב, "אני לעולם לא יעזוב אותך שוב אימא.."
"אני.. אני מצטערת.. את תמיד היית ילדה טובה.." היא לטפה את שערי במעט מושכת לי בכוח בלי כוונה וקבלתי זאת כאות חיבה מתעלמת מהכאב הקל, מילותיה העבירו רעד בכל גופי, "אני אימא רעה".
"את לא!" השתנקתי, "אימא.. את.. את התמודדת אתנו ונסית בכל יכולתך להחזיק בית על גבי הכתפיים, את אימא מדהימה שכל אחד רק יכול לבקש..-" אך לפתע יכולתי לראות דמעות בעיניה, נשקתי ללחי שלה מוחה את דמעותיה, "לא, אימא, בבקשה.." אבל נשברתי גם אני ובכיתי, מכסה את פניי בין זוג כפות ידיי, הארי חבק אותי מאחור והשעין את ראשו על השכם שלי, "היא אוהבת אותך"
"ואני אותה". אמרתי בלי לחשוב ומהרתי למחות את הדמעות, "אימא.. אני.. אני רוצה להיות הבת שלך.. אני רוצה שנהיה משפחה.. בבקשה, אימא..!"
"אנחנו משפחה, לא משנה כמה זמן עבר" היא אמרה בביטחון, "אנחנו תמיד נהיה ביחד". הצליחה להבליע חיוך, הנהנתי אליה, "אימא.. זה.. זה הארי, החבר שלי, הארי, זו אלה.. אמי" הצגתי בינהם והסומק העז כבש את לחיי.
הארי ליטף את גבי ביד אחת ובשנייה לחץ את יד אמי, "נעים מאוד לפגוש אותך" חייך אליה את חיוך המליונר דולר שלו, החיוך המהפנט והמדבק, הכובש שגורם לאוויר להיגזל מרעותיי ולפרוק אותי על נשקי כל פעם מחדש, אמי במהירות התנתקה ממנו, "הוא לא פוגע?"
עיניי נקרעו לרווחה, "לא! הארי הוא אדם טוב אימא".
אמי מצמצה בעיניה ונשענה לאחור, "הארי.." פלטה, "אתה יודע לרקוד?"
הארי גחך, "לא.. לא כל כך".
היא הנהנה, "אסור לשמוח על גבר שיודע לרקוד" שלבה את ידיה, זקפי גבות, לזאת לא צפתי! אימא, אימא שלי, נותנת לי עצות על בנים? זה חדש! ואהבתי זאת.. חייכתי, "אפשר לסמוך עליו אימא".
"את אוהבת.. הוא אוהב.. אחד את השנייה..?" שאלה אמי בגמגום.
הנהנו בעת ובעונה אחת, "יותר מהכול" אמרתי יחדיו וחייכנו אחד לשנייה.
"טוב" פלטה, "למה הוא.. למה הוא כאן..?"
זרחתי וקרנתי מרוב גאווה והערכה אליו, "אימא, רק בזכות הארי אני נמצאת כאן אתך היום.. הוא מי שהביא אותי לכאן, אני חשובה לו והוא חשוב לי, את גם חשובה לו אימא, את חשובה לכה המון אנשים!".
היא נאנחה, "תודה" פלטה.
הוא הנהנן, "מתוקה, את רוצה להישאר כאן לבד ואני אביא שתייה בינתיים?"
הוא תפס אותי עם השאלה הזו לא מוכנה, "בסדר.." משכתי בכתפיי, הוא חייך, נשק ללחי שלי ורץ למחוץ לחדר שלי.
"אתם.. אתם חברים.. המון זמן?" שאלה אמי.
הנהנתי, "כן, אפשר לומר, הוא הטוב מכולם" חלמתי בהקיץ ונקטפתי מהמציאות שוב.
היא צחקה במקצת, "אני שמחה.. בשביל.. בשבילך ובשביל הארי.." נסתה לומר.
"אני באמת חושבת שאני אוהבת אותו אימא". השפלתי את ראשי.
אמי התעלמה מכך ועצמה את עיניה, "אביך דבר אתי.."
דמי קפא בעורקיי, "מה?!" צעקתי.
לפתע עיניה נקרעו לרווחה והיא החטיפה לי סטירה שגרמה לי לצנוח מהמיטה, הלחי שלי בערה וצרבה ככוויה, כמכת חשמל מענה, אך זה לא נדמה לכאב הנפשי, לא, לא בבקשה לא שוב.. לא יכול להיות שזה קורה לי, נסתי להישען על דבר מה על מנת לעמוד, אבל הייתי מרוסקת נפשית, חשתי כיצד שפדו בלבי את החרב החדה שבחדות, כלהב מושלם שמטרתו להרגני וסובבו אותה בלבי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וכמכה מענה מתחת לחגורה התייצבתי מחדש, "אני מצטערת שצעקתי.."
"לא לצעוק זה עושה לי כאב!!!" היא צווחה והחלה לחבוט באגרופיה במיטה.
עיני נקרעו לרווחה וזיעה קרה שטפה את מצחי ראשי הסתחרר וקדח בחוזקה וידעתי שאני חייבת להשתלט עליה, לפחות לנסות, "לא אימא יקרה שלי אני מצטערת! בבקשה צאי מזה…!!"
"לא, לא, כאב, כאב, שרפה, שרפה!!! אני מתה לא האש!!!!" היא אבדה את שפיותה.
תפסתי את ראשי בין ידיי ולא ידעתי מה לעשות, פשוט הרמתי את התמונה שנזרקה לרצפה, התמונה שלי ושל נינה, "הנה אלנה ונינה, הבנות שלך, הלב שלך, שאוהבות אותך" לחשתי.
היא קפאה לרגע וחטפה ממני את התמונה, "שלי.." לחשה.
אלוהים אדירים, תודה לאל, "כן, שלך..," אנחנו באמת מחזקות אותה, ולפתע זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, קרביי בערו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, היא אוהבת אותנו.

"מה מצבה?" שאלתי את הרופא מחוץ לדלת, התבוננתי בחצי מבט וראיתי את הארי מתיישב מול אמי על גבי הכורסה הקטנה ונסה לדובב אותה במעט, או שרק חייך והקסים אותה פשוט.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ונסמתי, זה חלום שהתגשם פשוט, עכשיו אני מבינה כיצד הארי חש ולמה נראה ברקיע השביעי כשאני ומשפחתו הסתדרנו כה טוב.
"בעיקרון עמיד, נוטה להתפרצויות קצרות, היא מתפקדת יפה מאוד וחזקה להפליא.." מלמל ועבר על הרשומות שלו ולבסוף נאנח, "היא מדברת מעל הכול".
"על מה?" שאלתי בבלבול, "וזה טוב?!" מהרתי לשאול גם, בדאגה רבה.
הוא גחך, "כמובן שזה טוב, יותר מכך.. זה נפלא! והיא כל היום רק מדברת עלייך ועל נינה, מתבוננת בתמונה שלכן וזה הרבה יותר טוב מבין כל חומרי ההרגעה והסמים שאנו מזריקים לה.." הוא לפתע נעצר ותמך על שכמי, "אתן הכוח שלה, תודה שהגעת היום, אינך רואה אותה כל יום אבל היא בהחלט זורחת היום!" קרא בהתרגשות.
הנהנתי בצחקוק, "כן, היא אימא שלי, התגעגעתי אליה.."
"וגם היא אליכן, בבקשה נסי לשכנע את נינה שתבוא לבקר גם" התחנן, נאנחתי בתבוסה, אילו ורק הייתה הוכחה שהיא בכלל בחיים! רק השבתי לו בחיוך, "תודה רבה לך, תודה על כך שאתה מציל ושומר על אימא שלי.." לחצתי את ידו וחזרתי להארי ולאמי.
שתיתי בשקיקה מהתה החם, "על מה דברתם?" שאלתי את הארי.
"היא ספרה לי כשהיית קטנה אהבת מאוד לרקוד ולשיר, זה נכון?" שאל בחצי חיוך.
קפאתי במקומי, לכל הרוחות, רק לא בושות! "כן.." לחשתי מסמיקה.
הוא חייך, "אני אוהב זאת, זה כל כך מתוק" מלמל, "היא ספרה לי שאהבת לבשל לה ולהרגיע אותה.. רק את הצלחת להרגיע אותה".
זקפתי גבה, לזאת לא צפתי, "באמת..?!" היא לרוב זרקה אותי מבעד לדלת.
הוא הנהן, "כן, ללא כל ספק" גחך, "אבל.. כיצד הרגעת אותה?" שאל בחשד, נשכתי את שפתי התחתונה בין שיניי וזה החזיר אותי לרגע שבו ג'מה ספרה לי על כך שלהארי היו התקפי חרדה.. המילים שלו פגעו בלבי וצבעו אותו בצבעים חזקים של תשוקה, המילים שלו, העבר שלו, למה הוא היה מי שהוא היה, שברו אותי למליוני רסיסים ופרקו אותי על נשקי כל פעם מחדש, נער כה יפהפייה ומוכשר, בעל לב זהב ונוצץ, יקר יותר מכל הון שבעולם, היה צריך לחיות תחת חיים כה מאיימים.. אוי, הארי.. כרככתי את ידיי סביב שריר ידו הנפוח, "אני יודעת על ההתקפי חרדה.." מלמלתי.
עיניו נקרעו לרווחה, "את מה?!"
אבל אמי קטעה אותנו, "אוכל.." לחשה, הארי במהירות זנק לכיוון המקרר ושלף מגשית של אוכל, בגמישות הוא התמצא במטבח הקטן והפשוט שהתאים לרמת הידע שלו בבישול ובסדר ושלף סכין ומזלג מפלסטיק לבן וקשיח, הוא פתח לרווחה את המגיש והניח על גבי ברכיה של אמי. "צריך להאכיל אותה?" שאל.
הנהנתי, "ברור.." ואחזתי במזלג שלי והתחלתי להאכיל אותה בזהירות ובאיטיות, רציתי לשמח אותה אבל עכשיו הארי גרם לי להפסיק להתרכז, לפתע דאגתי שהוא נפגע בכבודו בכך שאני יודעת על העבר שלו.. יותר ממה שרצה לספר לי, אבל לא שפטתי אותו, אהבתי אותו, למה הוא חייב לקחת כל דבר בצורה כה קשה?!

***

הארי הניף את זרועו בחוזקה סביב כתפיי, מושך אותי קרוב יותר לצד של גופו החם. כבר הערב התחיל להופיע, השמש שקעה פוגעת בקרקע באלפי גוונים מהפנטים ועוצרי נשימה בצבעי הארגמן, הכתום והורוד, מנסים למצוא מקום נפלט מבעד הגשם השוטף שירד והעננים הכבדים.. היינו בלי מטרייה, אבל עדיין היה לי חמים ונעים אתו.. הדרך שבה הגשם והשקיעה פגעו בעיניו של הארי הפנטו אותי וגרמו לי להפוך לכלי שבר בין רגע, הוא יפהפייה.. הרוח והגשם הצליפו על ראשי ועל גופי, הדקתי את המעיל הלבן שלי לגופי, אך לפתע בלי כל התראה מוקדמת, הארי לא פתח את המכונית, הוא לחץ באגנו באגני שלי והדביק אותי לרכב השחור והגדול שלו גורם לדמי לומר שירה ולתחושה חמימה ללפות את נשמתי.. כפות ידיו לחצו על הירכיים שלי ואפיו נטמן בשקע שבין הצוואר ללסת שלי.. שפתיו נואשות לעורי, נושקות כאילו והוא סוגד לי, הטיתי את ראשי לאחור והמתח שנוצר ביני לבינו היה מכשף וממוטת, ממכר וחסר מעצורים או שליטה.. אצבעותיי פרעו את שערו הרטוב, כף יד אחת שלו לחצה במקצת על גבי הלחי שלי, נוגעת בקצוות שיערי הרטוב, מעביר רעד בכל גופי, היינו שנינו ספוגים עד העצם אבל נושמים ושואפים, מסתגרים בבועה משלנו.. ידו שלחצה על הירך שלי נכרככה עכשיו סביב מותניי בעת ששפתיו החלו לנשוק לזווית פי, מדליקות את כל מערכותיי, לרדת ללסת.. כל סערותיי סמרו.. יורדות לצוואר שלי.. מכרסמות אותי במקצת.. ואני פקעת אחת של עצבים וכל כולי תלויה אך ורק בו, אבדתי את הכיוון ואת השיווי המשקל, הייתי שבויה בו.. והוא בי.. אחזתי בפניו וכף ידי לטפה את שרירו.. נשקתי נשיקה רכה לזווית פיו בעת שאפינו התרככו האחד בשני.. מצחו נוגעים ונעצרים, התנשמנו בכבדות, לבי לעולם לא הלם כך, קרביי להטו, חשתי כיצד אני נמשכת אליו כפרפר שנמשך לעמקי האש היוקדת ללא כל מעצורים ושליטה, ורציתי את הרגע, לחוש, ללגום, לגעת, להריח, לשאוף את נוחכות הגבר שלי.. הקרקע קרסה מתחתיי אני עצמי נכביתי ואבדתי את עצמי, שכחתי לרגע מהכול.. כאילו וזו הפעם הראשונה שאני פוגשת בו ואנו כבר מאז מאוהבים עד כלות הנשמה ומוכנים להסתכן ולהיות שם האחד למען השנייה.. זרועותיו עטפו אותי וגררו אותי לחיבוק, אני נעניתי לכך ברצון, הוא נשק לשכמי ואני רככתי את הלחי שלי בשערו, עומדת על קצות אצבעותיי.
"לני, כל חיי חכתי לרגע שבו אתנשק עם האחת והיחידה בגשם.. עם הנערה המיוחדת.." פלט את הווידוי הזה.
אלוהים אדירים, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "וזו.. זו אני..?"
הוא גחך, "כל חיי, בכל צעד שצעדתי, זו היית את – היית הדבר הלא ידוע שנאחזתי בו.. היית האור בקצה המנהרה שלי, שאיפת נפשי.. עצם קיומי.. אני לא יכול בלעדייך.. אני.. אני כל כך מאוהב בך אלנה, אני רק רוצה להיות שלך ולחוש אותך בכל שנייה ביום.. מהרגע הראשון זה היה אמתי, תמיד..!"
חשתי אותו בכל גופי, "הארי.. אתה המלאך שלי, אתה הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי.. אתה הדבר השפוי בחיי, הנחמה שלי.. הזרועות שלך הן המקום הבטוח ביותר בעולם, אני לא יכולה להוציא אותך מראשי.. הייתי שלך עוד מהרגע הראשון שאמרת לי שלום, אתה הכול בשבילי הארי.. אתה האהוב שלי, הלוואי שרק הרגע הזה היה יכול להיעצר.. אני רק רוצה להיות שלך בכל דרך שקיימת, אני לעולם לא אוותר עליך הארי, לעולם לא!" אחזתי בצווארו והוא אחז במותניי מקרב אותי אליו.
"אני מצטער על הכול אלנה, אני מצטער על הדירה בדייט הראשון שלנו.. ואני מצטער לכל מה שנחשפת, אני מצטער על כך שהייתי האדם המתוסבך ביותר בעולם.. אני כל כך מודה לך, על הכול.. את התקווה שלי, את העוגן שלי, אני מוכן להיות ולעשות הכול למענך, לאבד ולוותר על כל מה שיש לי למענך, אבל לא עלייך.. את כל חיי אהובתי.. ואני לעולם לא אפסיק להודות להשגחה העליונה שמלאני הייתה חולה באותו היום.. כי זה היה הערב הטוב ביותר בחיי, פגשתי באהבת חיי!" הוא הרים אותי על גבי תא המטען בקפיצה אחת שגרמה לי לפלוט צווחה, "הארי, אתה הצלת אותי.. עשית למעני הכול ואני מוכנה לתת את כל כולי לך, זו אהבה.. הארי, אני.. אני זקוקה אליך, אני נואשת אליך, אני מאוהבת בך עד כלות נשמתי כל כך שזה כואב ואני מוכנה לקבל אותך כמו שאתה.. אני לא רוצה אף אחד אחר הארי, זה רק אתה".
הוא נראה חסר נשימה, "אני אוהב אותך!" צווח זאת ושפתיו נגעו בשלי, רפרפו, שפתינו הברישו האחד את השנייה, גורמות לדמי לבעור בעורקיי בהדרגה.. להב חד ומושלם פלח את החזה שלי כמכה מענגת מתחת לחגורה שגרמה לי לדמם בכל חלקיק וגיד בגופי, כשלשונו פגשה בשלי ונקשרה בה.. נקשרה בנשיקה שקשרה אותנו, זו אהבה יחידה של רק פעם בחיים, אני אוהבת אותו, זה רק הוא.

**************************************************************************

זה אפשרי להתאהב בדמות של הארי עד כידי כך?! יואו אני ממש עוד שנייה בוכה כאן מהפרק הזה!!

* למי שלא יודעת, הארי ספר פעם אחת שהוא מחכה לבחורה המיוחדת שהוא התנשק אתה בגשם.. יש אותו ביותר מושלם ? 3>

יואו אין לי מילים ממש אהבתי את הפרק הזה חחח.. :)
והוא מוקדש מכל הלב לאנונימית9999 או תמי, אני מאוהבת בך פשוט אף פעם לא נקשרתי למישהו ככה! :)

מקווה שאהבתן את הפרק.. אנחנו ממש על קצה המזלג כמו שאומרים חחח.. אבל תהיה עונה שנייה :)
-המשך יבוא-