מה שקורה לי, לא מעניין אותם. – הקדמה

אחזתי בעמוד בחזקה, לא הרפתי ממנו. "בואי, עכשיו נייטי!" קראה חברתי. לא יכולתי לעזוב. שרירי בערו, וליבי פעם בכוח. "זה לא הסוף! רוצי לי!" לי נשארה. "אמרתי רוצי!" עייניי האדימו. כמו תמיד כש אני עצבנית. אני תקועה לי פה. במקדש לאתנה שמטמוטת עליי בגלל איזה רוח חזקה ביותר, ש"במקרה" תקפה אותנו. תודה רבה איולוס! לי רצה משם, וחשבתי: ' אם אני יעזוב במהירות, המקדש לא יתמוטט עליי.' עזבתי את העמוד, ורצתי משם. שמעתי את לי קוראת "צאי משם! נייטי!" אני לא אחותה, כלומר בת אתנה. למעשה, אפילו לא הכירו בי! מוחרותיים אני יהיה בת שלוש עשרה. ואני ממש לא הולכת לפספס יום הולדת, והכרה של אבא שלי בי. אז, אני מאד מצטערת איולוס, אבל, בזבזת משאבים! רצתי בשיא כוחי. וקפצתי מהמקדש. התנשמתי והתנשפתי בכוח. לי עמדה לידי, מופתעת. "ניצלת!" קראה באושר. היא רצה לעברי וחיבקה אותי בכוח. כשחזרנו למחנה, נרדמתי, וחלמתי. גבר, בטוניקה יוונית, שחורה. אמר "קומי, מחר יומולדת!!" אבל אז הבנתי, שזאת היתה לי, שבאה להעיר אותי. שום גבר בטוניקה שחורה! למרות שג'וני, שאני מאוהבת בו, (והוא בי) לבש טוניקה שחורה. גם הוא יחגוג היום יומולדת. שלוש עשרה, ואביו אמור להכיר בו. קינאתי בו. שיער בלונדיני, ועיניים כחולות וצלולות. וזמחר, אני יראה, מי הוא אבא שלי. ומי, אני.