לא כל הנוצץ זהב – פרק 36
הזמן החופשי שלי נגמר והייתי צריכה ללכת לזירה כדי להיות באימון עם הביתן שלי. אבל למעשה, ישבתי ביער, במקום לא רחוק מהאגם, והשתעממתי.
ידעתי שאריק ומארק נמצאים באגם, שמעתי את הצעקות שלהם עד אליי. טוב, באמת לא הייתי רחוקה משם. מצד שני, לא רציתי ללכת אליהם.
הרגשתי מעין אובססיה מטופשת כזאת, להישאר ליד שני אלו. אריק הפך לחבר הכי טוב שלי בזמן שהייתי פה. ומארק… טוב, לא באמת סבלתי אותו כי הוא גנב לי את הזמן עם אריק ואת תשומת ליבו. לא יכולתי להימנע מלהישאר בחברת שני אלו, ומצד שני, לא רציתי שידעו שבדרך מעוותת כלשהי הם חלק מהחברים היחידים שלי. ושאני רוצה להיות בחברתם.
אמון מהסוג הזה, רצון אובססיבי להיות בחברת מישהו, מוביל לדברים גדולים יותר: חברות עמוקה, נאמנות, דברים שלא ידעתי עליהם דבר בגלל שמעולם לא היו לי חברים אמיתיים ולא מוגבלים בזמן. ואם נודה, פחדתי מהדברים האלו פחד מוות.
אז ישבתי במרחק מסוים מקולות הצחוק ורק הקשבתי. יכולתי לדעת מתי אריק הוא הצוחק. הצחוק שלו העביר בי צמרמורת נעימה ותחושה מוכרת. צחוקו של מארק היה קליל ומצחיק.
קמתי בחוסר רצון בולט והפניתי את גבי אל הזוג הצוחק. הלכתי לעבר הזירה.
סוזן חיכתה לי שם. קצת כועסת.
"איפה היית?" היא שאלה ודחפה לידי חרב.
הייתי איומה עם חרב. היא הרגישה לי מסורבלת וכבדה ולא החזקתי אותה נכון בכלל. סוזן נתנה לי להתאמן עם בובת קש מחשש שאפגע במישהו בטעות מרוב שאני גרועה.
כולם נעצרו והביטו בי כשניסיתי להחזיק את החרב כמו שצריך. אבל זה פשוט לא הלך לי. וכשהרמתי אותה למעלה במטרה להנחית מכה על בובת הקש, החרב נפלה לאחור מעוצמת התנופה שלי.
גנחתי בתסכול ומאחוריי שמעתי כמה חניכים מצחקקים.
עכשיו לכל אלה מכם שאומרים "כמה קשה זה כבר יכול להיות?" תתפלאו, זה קשה מאוד.
אחרי שהשיעור נגמר וכולם כבר הסתלקו, נשארתי לבד בזירה. הבטחתי לסוזן שלא אפצע את עצמי ואז גם היא עזבה.
הרמתי את החרב בתסכול שוב והכיתי את הבובה. אבל המכה שלי הייתה חלשה ולא החזקתי בחרב כמו שצריך. החרב פשוט נחתה על מה שאמור להיות הכתף של הדחליל ונפלה מהידיים שלי.
"לעזאזל!" רציתי לצרוח אבל הסתפקתי בלומר את זה לעצמי. "לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל."
"את מי את מקללת ככה?" בדיוק הרמתי את החרב ומיד שמטתי אותה בהפתעה.
הסתובבתי ופגשתי בעיניו החומות של אריק.
"את אף אחד." השבתי.
הוא עמד קרוב מדי אליי. במרחק של הושטת זרוע. הוא הביט בי וחיוך הסתמן על שפתיו.
"אני שמחה שאני משעשעת אותך." אמרתי בתסכול והרמתי את החרב מהרצפה.
כנראה אריק תכנן לעשות את זה בשבילי, וגם הוא התכופף. אצבעותינו נגעו כשהחזקנו יחד את קת החרב. אני שמטתי אותה שוב מההפתעה, אבל אריק המשיך לאחוז בה ואז הזדקף והחזיר לי את החרב.
"היא לא נוחה במיוחד." הוא העיר.
"זה מה שיש." משכתי בכתפיים בביטול.
אריק הניד בראשו ושלף מהנדן שלו, שעד עכשיו לא שמתי לב אליו, את החרב שלו והושיט לי אותה.
"נסי את זאת." הוא אמר.
"הו, לא, אני לא יכולה." אמרתי כשדחף לידיי את החרב.
אבל ברגע שהרמתי אותה הרגשתי שהיא הרבה יותר נוחה. קלה הרבה יותר, נוחה להחזקה, והיא גם הייתה נראית לא רע: הקת שלה הייתה בצבע כסוף מעט, הלהב חד ומדויק. ובמרכז הקת היה מין חרוז בצבע שחור. מעין… פנינה שחורה.
העברתי את האצבע על הפנינה השחורה.
"זאת די… הזמנה אישית." אריק סיפר, וקרץ.
הבטתי בו והחזרתי מיד את החרב לידו.
"אז אני לא יכולה לקחת לך את החרב הזאת." אמרתי מיד.
"ברור שלא." הוא אמר ובחן את החרב. "אבל תוכלי להתאמן איתה, לא?"
הנהנתי, ואז נזכרתי במשהו חשוב.
"איפה מארק? הוא לא הולך איתך לכל מקום?"
אריק משך בכתפיים בתנועה שכנראה הייתה אדישות, אבל עיניו אמרו משהו אחר: זה היה עצב.
"הוא הלך לעוף על אוט או משהו…" אריק אמר.
"אז באת אליי אחרי שהחבר שלך עזב אותך?" שאלתי והרמתי גבה.
"היי, זה לא נכון!" הוא מחא. "את זאת שלא הצטרפה אלינו."
"טוב, היו לי מחויבויות." השבתי.
"מחויבויות?" הוא שאל והרים גבה.
"טוב, אז התחמקתי מהמחויבויות שלי." הודיתי.
"אה, באמת?" קולו היה ציני להפליא.
גלגלתי עיניים ודחפתי אותו קצת כשעניתי: "כן, באמת."
הוא לא נשאר חייב והחזיר לי בדחיפה משלו.
תוך רגע התפתח בינינו קרב דחיפות, מצאנו את עצמנו מתגלגלים על עפר בזירה, צוחקים, כשהקול נשמע מעלינו, מופתע ומשועשע. בעיקר משועשע: "מה אתם עושים?"
וזה היה הקול שלו. מארק.
תגובות (4)
מארקקקקקקקקקקק
חחח סתם אני רוצה עוד אחד :)
חיחיחיחיחי… המשך המשך המשך!!!
תמשיכו!!!
תודה :)
ההמשך בקרוב!