luve books
כן,זה מה שקורה כשנותנים לי לכתוב סיפור.
אני מתחרפנת.

הכל לבן

luve books 07/07/2013 793 צפיות 3 תגובות
כן,זה מה שקורה כשנותנים לי לכתוב סיפור.
אני מתחרפנת.

אני מתעוררת ופוקחת את עיניי.אני ממצמצת מעט ומרגישה שפניי מכוסות.הדבר הראשון שאני שמה לב אילו בחדר בו אני מתעוררת,חוץ מזה שהוא זר לי ואני מרגישה את החרדה גואה במורד גרוני,זה שהוא לבן לגמרי,ללא חלונות.אפילו צבעה של הדלת לבן ובה יש מעיין חריץ הצצה סגור.
אני שמה לב לכך שכל פניי מלבד העיניים מכוסות במטפחת וכך גם השיער.גם היא לבנה וכך גם בגדיי.אני לא מבינה למה הגעתי לפה.מה קורה פה לעזאזל,אני חושבת לעצמי.
אני מסירה את המטפחת,בקושי רב יש לציין,למרות שעדיין נשארים חלקיקים לבנים על פניי.
אני קמה מן המיטה והולכת לכיוון הדלת,בכדי לנסות ולראות אם יש אנשים בחוץ,שיוכלו לעזור לי.מה שנגלה לעיניי הוא מסדרון ארוך עד לאין סוף,או כך לפחות נדמה לי.אני רואה עוד הרבה חדרים כמו זה שלי,אך אני לא מצליחה לראות אם יש בתוכם אנשים או לא.
אני תוהה למה אני כאן,מה זה המקום הזה בכלל.האם זה…לא,אני חושבת לעצמי,זה לא יכול להיות בית משוגעים ואולי כן?
למען האמת,תמיד חשדתי שאני סובלת מבעיות נפשיות בעקבות הפסימיות שלי,אבל לא חשבתי…זה לא הגיוני שזה בית משוגעים,אני חושבת לעצמי,הרי בבית משוגעים אתה לא מתעורר ככה,כשאתה לא מזהה כלום ועם מטפחת על הפנים.ברור שזה משהו אחר לגמרי.מה שבטוח,החדר הלבן גורם לי לחוש קלסטרופוביה שהולכת ומתעצמת.
אני מנסה לאמץ את מוחי,לזכור מה הוביל אותי לכאן.נאדה,שום דבר.אני מנסה להיזכר בהוריי,באחי,אך ללא הצלחה.האם בכלל היו לי הורים?אח? משהו בליבי אומר שכן.אך,מוחי,אני מרגישה שהוא כמו קליפה חלולה,ריק מבפנים.
לפתע,אני שמה לב למעיין הבהוב אדום ורואה מצלמה.טוב,אני לא בדיוק רואה אותה,אבל אני מניחה שהיא שם.
"למה?" אני צורחת לעבר המצלמה,"למה אני?מה זה המקום הזה?" אני מוציאה את כל מה שאני מרגישה עד עכשיו,את כל התהיות והפחד,את אי-הידיעה שאופף אותי.
אני מנסה לדמיין את האנשים שצופים בי עכשיו,הם בוודאי משועשעים מאוד.כנראה שכיף לעקוב אחריי,אני חושבת לעצמי בגיחוך.
אין שום דרך לצאת מכאן,אני חושבת לעצמי ופתאום נזכרת,לא בדקתי אם הדלת נעולה או לא.סביר להניח שהיא נעולה,אבל אם לא…אוכל להימלט מהחדר הלבן והנורא הזה.טוב,הוא לא עד כדי-כך,אבל הוא פשוט מעורר בי תחושת אי נוחות.
אני הולכת לכיוון הדלת בקושי רב,מכיוון שאני מרגישה שרגליי שורפות מכאבים ואיני יודעת למה.
בסופו של דבר אני מגיעה לדלת ולוחצת על הידית.הדלת הכבדה נפתחת באיטיות,אך היא נפתחת.אני מוצאת את אצמי עומדת מחוץ לחדר ולפני שאני הולכת אני עושה אצבע משולשת למצלמה,שהאנשים יידעו שאני לא מתכוונת לוותר.
אני מדדה לאורך המסדרון,בקושי הולכת.אני מציצה מבעד לחדרים האחרים ומגלה,למרבה הפתעתי,שהם ריקים.זה גורם לי לחוש מצומררת עוד יותר,שהייתי לבד במקום הנורא הזה.
אני מנסה להיזכר מה הביא אותי לפה,אך אני מצליחה לראות רק כמה פרטים מטושטשים ולא מובנים.
בסופו של דבר אני מגיעה לסוף המסדרון הארוך עד אין סוף ומגיעה להתפצלות של שלוש דרכים.אני תוהה באיזו דרך לבחור,באמצעית הימנית או השמאלית.אני מתפתה להשתמש בשיטה הישנה והטובה "אן דן-דינו" אך,לבסוף מתחרטת ומחליטה ללכת בדרך האמצעית,שנראת הרחבה ביותר.אולי היא תוביל אותי לציאה,אני חושבת לעצמי בתקווה.
אני מתחילה ללכת לאורך הדלת האמצעית שלפעמים היא יורדת ולפעמים עולה.למען האמת,הדרך האמצעית היא חשוכה ושוממת כך שאני בקושי מצליחה לראות משהו.התקווה לצאת מהמקום המוזר והלבן הזה מניעה אותי.
מחשבה לא נעימה מחלחלת במורד מוחי,מה אם…כת סדיסטית ופסיכופטית חטפה אותי וכלאה אותי כאן.לעזאזל,אני חושבת לעצמי,תמיד הייתי יותר מידי רגשנית והיסטרית.לפתע,זיכרון מבזיק במוחי.אני,בתור ילדה קטנה,כך נראה,יושבת על כר דשא ושומעת קול להיכנס,ואז כשאני מתחילה להיכנס לתוך הזיכרון,הוא עוד פעם מטשטש.
לבסוף,הדרך האמצעית מתרחבת יותר ואני מגלה שאני נמצאת בתוך מסדרון.עוד אחד,אני חושבת לעצמי,למה זה לא נגמר.
לפחות הוא לא בצבע לבן,אני אומרת לעצמי בעידוד,אולי זה סימן טוב.אולי זה אומר שאני עומדת לצאת מכאן.אני ממשיכה ללכת לאורכו,באיטיות,כי הרגליים שלי כבר מותשות מן ההליכה.אני פונה באחת מן הפניות ורואה משרד.אין בו אנשים ואני נושמת לרווחה.אני לא חושבת שהאנשים פה טובים,או לפחות יש לי תחושה בנוגע לכך.בכל זאת,הם הרי מי שהביאו אותי לפה,לא?
לפתע,אני שומעת צעדים מצדו השני של המסדרון ומתחילה להיכנס לפאניקה.אני רצה ורצה,למרות שאני מרגישה שרגליי לא יכולות יותר,מנסה למצוא מקום מסתור.שלא ימצאו אותי בו.אני גם מתחילה להרגיש צמא ורעב ומנסה להתגבר על התחושות הלא-נעימות האלה. המסדרון הזה אין סופי,כך נראה ומואר.אין לי תקווה להגיע לסופו.
הצעדים הולכים ומשיגים אותי ואני מרגישה שכבר אין לי כוח לכלום.אפילו שימצאו אותי.מצד שני,אני מפחדת מהתוצאות.אני לא רוצה לחזור לחדר הלבן כולו והקלסטרופובי.
אני מסבה את מבטי לכיוון שממנו באו הצעדים ורואה גבר,משופעם מעט שנראה באמצבע שנות השלושים שלו.שיערו חום ועיניו ירוקות והוא לובש חלוק לבן,אך משהו אומר לי שהוא אינו רופא.
"מיס ויינטר," הוא פונה אליי, "מה את עושה פה?"
"אני…אני יכולה לשאול אותך את אותו הדבר." אני משיבה.אני לא מבינה מדוע הוא קורא לי מיס ויינטר,כי השם הזה נשמע כל-כך זר,אבל עם זאת,מוכר.
"מיס ויינטר,התחצפויות לא יעזרו לך כאן," הוא אומר בכעס, "בכל מקרה,אני התכוונתי,מדוע יצאת מהחדר והורדת את המטפחת?"
"אני…" אני מגמגמת, "אני…תקשיב,חל כאן בלבול.אני לא יודעת למה אני כאן.מה דעתך פשוט לתת לי ללכת?" עוד פעם התקווה הטיפשית הזו,לא עזרה לי בכלום.
"מיס ויינטר," הוא פונה אליי בקול רציני, "מספיק עם השטויות.אני רואה שהחלטת להיות מרדנית הפעם.אז,בואי ואגיד לך רק דבר אחד נוסף,את לא יכולה לצאת."
"מדוע?" אני שואלת אותו,מתחננת, "יש לי הורים,משפחה.אני חייבת לחזור."
בתגובה למה שאמרתי הוא פשוט פורץ בצחוק גדול ואני מביטה בו, מבולבלת.לא מבינה מה פשר הצחוק שלו.אני גם חשה אי נוחות וגם אולי…שלא אזכה לצאת מכאן,שהוא לא ייתן לי ללכת מרצונו החופשי.
"מיס ויינטר," הוא פונה אליי בשלישית ומחייך חיוך שחושף את שיניו הלבנות,ללא רבב, "כנראה ההליכה במסדרונות השפיעה עלייך.כך הם עוצבו,מלכתחילה,מעגליים,לבנים,נמשכים עד לאין סוף.כנראה התחלת לדמיין דברים." הוא אומר ומגחך.
"אבל מה עם ההורים שלי?אחי?" אני שואלת אותו בתחינה, "אני יודעת שהם ישנם.אני יודעת."
"מיס ויינטר," הוא פונה אליי בנימה כזו,שגורמת לי לרתוח עוד יותר, "אין לך הורים ואחים.את דמיינת הכל.למעשה,את אפילו לא קיימת בעולם האמיתי.אין לך תעודת לידה או זהות.לאיש אין מושג מקיומך," הוא אומר באכזריות וממשיך, "אין לך לאן לחזור." הוא פורץ בצחוק ואני משתתקת, מעכלת את כל מה ששמעתי הרגע.


תגובות (3)

וואוו, עוקצני.
זה סיפור כל כך מדהים, בחיי….
אני ממש אוהבת דברים מהסוג הזה! (=

הערה קטנה: אני חושבת שהיה יותר קל לקרוא אם היית עושה רווח בין הפסיקים למשפט כי זה יוצא ככה(סתם דוג') :
"בלה בל בלהר.ביכל.המנ,גח." לי אישית היה קצת קשה לראות איפה יש נקודנ/פסיק כל פעם…
מקווה שלא נפגעת או משהו…

07/07/2013 07:24

תודה.
בנוגע לפסיקים, כבר התרגלתי לכתוב ככה, אבל אני אשתדל לשנות.
תודה על ההערה וההארה.

07/07/2013 07:32

סיפור מדהים.
הכתיבה שלך זורמת ויפה מאוד, אהבתי את הרעיון ואת הסקרנות שהשארת
לקוראים בסוף הסיפור, וגם את השם של הדמות חח :)
אגב, את ממשיכה את "החומה" ? כבר הרבה זמן שלא העלית, ואני ממש מסוקרנת לדעת מה ההמשך ! (תמשיכי מתי שנוח לך, אני לא לוחצת עלייך להמשיך, אני רק רוצה לדעת אם את הפסקת אותו או המשכת אותו.. :)

08/07/2013 03:53
9 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך