בגד בי. זה נגמר.
הוא בצבע כחול.
הוא מעיד על כך שהוריי השקיעו בי כשהגעתי לגיל 7, ועל כך שהגעתי אליו.
הוא בגודל כרית.
הוא חבוש צעיף בגוון תכלת ובחולצה סגולה.
יש לו חיוך מהפנט, שמושך אותי אליו.
יש לו עיניים שחורות, גדולות וטובות, שמחייכות אל עיניי הכחולות .
ולא, שלא תחשבו, הוא לא בחור חלומותי שבמקרה הגיע מהחלל והוא בצבע כחול.
אפשר להגיד שבדיוק ההפך.
הוא בחור חלומותי שאף פעם לא היה לי.
הוא..
ממלא מקום.
אתם מבינים, אף פעם לא הייתה לי חברה או חבר טוב, יומן או מצלמת וידיאו, כדי שאוכל לפרוק. אז אני נעזרת בו.
אם יש נערות ששופכות את ליבן אל הגבר שלהן,
אני שופכת את ליבי אליו, אל עיניו העמוסות עד כלות בחוויותי, באכזבותי, בתשוקותיי ובחלומותיי, אפילו הפרועים ביותר.
והוא, בלית ברירה, מקשיב עוד פעם. ועוד הפעם. ועוד סיפור אחד קטן..
הוא מאזין מעולה.
המאזין המושלם.
אולי הוא לא מתרגש בחלקים המרגשים, או מופתע בחלקים השערורתיים, אבל..
הוא נעול. סגור.
נפתח רק לכיוון אחד..
הקשבה.
הוא לא יספר דבר על שקורה לי,
הוא לא יבגוד בי,
או לפחות זה מה שחשבתי.
איך הופתעתי, ביום ההוא,
ששמעתי את קולי בכרזת בית הספר.
האישיות שלי התפרסמה.
הוא בגד בי.
איך לא שמתי לב לכך ??
זה היה כל כך טיפשי מצדי.
כל כך טיפשי.
מה חשבתי לעצמי ?
שהם יתנו לי לחיות בשקט ?
ובאמת .. כעת אני מבינה מדוע נגעה לירון בו כל כך הרבה.
כנראה שישנו מקום מסויים להחביא מקליט.
איך שהלב שלי נשבר.
אני נתתי לו אותו, את כל כולו, והוא נטל אותו בידיו הפרוותיות, ופרם אותו, חוט חוט. לאט לאט.
הוא נתן לי את ההרגשה שהכל בסדר, ואז, בפתאומיות, צחק לי מול הפרצוף.
לעולם אזכור את היום ההוא.
זה היה מחרת המקרה הנורא.
הרגשתי רצון עז למות. להתנתק מהעולם, להתנתק ממנו, בעיקר.
נטלתי אתו מהמדף. עיניו השחורות התחלפו ממבט אוהב וחם, למבט קר, מבט עוין. הוא גיחך.
מחיתי את דמעותיי, החלתי לרוץ לכיוון הגינה.
החזקתי בו בפעם האחרונה.
״זה נגמר,״ אמרתי. ״זה נגמר.״
הנחתי אותו בפח הזבל.
הפניתי את גבי והחלתי ללכת ..
בדיוק כשהגיעה המשאית, ולקחה אותו משם.
חייכתי לו חיוך אחרון, והלכתי, מותירה אותו כעבר רחוק.
תגובות (0)