חתולה

בלי שלום, בלי מילים, עזבה ואף אחד לא ראה אותה יותר.
המצב היה מפחיד בהתחשב שהיא הייתה דברנית גדולה.
ריכולים פה ושם, פה לא, שם כן, 'מאיפה היא השיגה את השמלה המזוויעה הזאת?' נהגה לעקוץ.
כנראה כל בעלות השמלות המזוויעות של הכפר, ארגנו קנוניה נגדה, והעלימו אותה.
מה שלא נכון אבל היה יכול להיות משעשע.
היא גם נהגה לעשן ליד זקנים, ולנשוף עליהם את כל העשן. לא פלא שתמרה הקשישה עם רוח נעורים של שנות ה60 המירה את הרעיון של השלום והאהבה באלימות רגעית, ונתנה לה מכות עם המקל.
היא הצליחה לברוח, בקושי.
חבולה בקצת, דם מהאף – שטויות, סימנים כחולים על הבטן, האם היה מגיע לה? בהחלט.
אם זה לא היה כואב, הייתה צוחקת, במקום לקלל.
חתולה הביטה בה עם מבט מרחם, ואולי גם הראתה לה אצבע שלישית וירקה שלוש פעמים.
לעזאזל חתולות, לא פלא שלא אוהבים אותן.
ככה שגם חתולות וגם זקנות עם מקלות ואג'נדה מעורערת בשילוב של אלצהיימר קל יכלו להעלים אותה.
מה שלא נכון אבל היה יכול להיות עד מאוד משעשע.
שבוע עבר, והיא לא חזרה.
בעלת שמלה אחת מזוויעה, שהערכה עצמית חזרה עליה לאט לאט, הלכה ברוגע בכפר.
'מאיפה השגת את השמלה הזאת, חוש אופנה, אף פעם לא היה לך כזה!'
היא נבהלה והביטה מסביב, לא, לא היה שם אף אחד.
הסתכלה מתחת לשיח, בחנות של שלום, אין זכר ממנה.
הלחץ דם קצת עלה, הדופק נדפק, אך מצאה את דרכה הביתה.
הביטה במראה דקה, שתיים, אולי שלוש ואולי חמש.
השמלה, היא באמת הייתה מזוויעה.
ההדפס הפרחוני שהיה אפנתי לפני עשר שנים, כשהייתה עוד יפה עם גבר להתחיל איתו את החיים האמתיים.
ומאז שהוא מת במלחמה, היא לובשת אותה, יותר מפעם בשבוע, פעמיים, אולי שלוש.
לא פלא שהיא מזוויעה.
הוא דווקא אהב אותה.
גבר, מה הוא בכלל מבין באופנה.
המשיכה להביט דקה, שלוש, לא ממש היה אומדן לזמן.
גם תמרה הקשישה ניסתה להבין לאן היא נעלמה.
תמרה לא זכרה שום דבר מהמכות.
היא זכרה קצת מפה קצת משם, קצת משם ולא מפה ולהפך.
זכרה קצת הימים שהייתה מתמסטלת על החיים שלה. כיף, אושר, שלום, אהבה, רוגע..
מעשנת מסיגריה אחת ליום, 20, אולי גם חפיסה שלמה.
התמכרות מתרחבת מיום ליום,
כמעט כמו סרטן.
שגילו אצל תמרה בגיל 33.
כיף? לא
אושר? כנ"ל.
למזלה של תמרה הסירו אותו מוקדם, לפני שהוא היה מגיע לכל הגוף לאט ובייסורים.
לפני שהיה מאוחר מידי.
הסיגריות פסקו.
זהו, יש לה ילדים, הם צריכים אותה.
37 שנים היא כבר לא מעשנת.
37 שנים מידי פעם, היא מגיעה נושפת לה עשן בפרצוף.
'תתפתי!' צועקת.
אתמול עוד פעם זכרה להחטיף לה מכות,
למרות הזיכרון הרעוע.
בעלת השמלה המזוויעה גזרה את השמלה, עם דמעות אך בעיקר בשמחה.
היא אוהבת אותו, תמיד תאהב, אבל השמלה לא תחזיר אותו לחיים.
אף אחד לא ראה אותה יותר, אך היא תמיד שם, בפינת הרחוב, מחכה להסחת תשומת הלב, להרהר להוריד למטה.
גם אם מגיע הרגע שלא זקוקים לה יותר.