בחירה גורלית

"אתה כמו בועה" בכה כשהביט במראה. "מנפחים אותך מגאווה, אבל כשהסבון, והחיוכים הקורנים, מחליקים, אתה מתפוצץ, והכול נחשף." התמונה שלה עמדה לידו. בהתקף זעם, שלח את ידו וניפץ אותה לרסיסים. הוא הביט בתמונה המרוסקת, ועיניו הבהבו בטירוף. "לו רק יכולתי, להיות כמו כולם…" הוא נשא את מבטו לשמיים הכחולים הכהים של הלילה. הרוח התבדר בשיערו ושרקה באוזניו כאומרת: "אתה לא כמו כולם ולא תצליח." זאת לא היתה הרוח, זה היה קול אישה, מתוק ורך, שדרבן אותו לעצור. הוא אטם את אוזניו בכוח, אבל הקול המשיך להתנגן במוחו, ואמר: "אתה כישלון, אתה תיפול, אני יודעת." הוא הביט לעבר הכיוון של הקול. אגרטל החרסינה, של אמו שנפטרה, ממנו יצא הקול. זה היה קולה, הקול של רוחה השבורה. היא צחקקה, אך קולה דמה לחריקה על לוח גיר. "לא, אינני שם. אני יודעת. אתה כישלון!" דמות אישה הבהבה ועינהה אדומות מטירוף, "אתה כמוני, מטורף, שונה, דוחה!" עינהה התגלגלו לאחור והיא הפכה לנחשים ירוקים, הנחשים נכרכו סביבו, ואימו אמרה: "אתה לא רגיל. אתה כישלון! הצטרף אלי בני!" הוא אטם את אוזניו בחזקה, ורץ לעבר השידה. היו שם שני חפצים, סכין, והיה שם האגרטל. "את מטורפת, אני… לא כמוך" הוא מלמל צחוקה חרק שוב, "בוא בני, בוא אליי, חזור להיות שלי!" הנחשים נכרכו סביב ידיו, וראשו. בלב ברירה, טפס בסכין ואמר, "לא. זה לא תורי. אני לא יבוא אלייך. אלך בדרכי שלי!" הסכין רעד בזרועותיו. הוא נעץ אותו בליבו, והאישה צחקה, "כן, בוא אליי בוא אליי!" ונעלמה. אביו פתח את הדלת וראה את בנו, הרוח יללה, "בוא אליי, בוא!" אביו בכה וצעק: "גייק, גיייק!" הרוח צחקה את צחוקה, "בוא אליי," אביו, הבין. הוא לא יחזור. והוא איננו.