הכל מוביל לדסמודוס- פרק 7

"סליחה את יכולה להגיד איפה זה חדר 317 ?", האחות הנהנה והפנתה אותי למסדרון ענקי נוסף , המרפאה היא כמו מבוך ענקי ,הסתכלתי על הדלתות הרבות , 296… 304…, או יופי סוף סוף חדר 317, נקשתי פעמיים על הדלת," היכנסו",
"היי אמבר מה שלומך?", אמבר שכבה במיטה מכוסה ברובה," סופי!!!", היא חייכה חיוך ענקי,"מה קורה ,איך את מרגישה?",
"בסדר ,כבר לא כואב לי כל כך, אני מניחה שקטי ונלה סיפרו לך על נסיון ההתאבדות שלי", הנהנתי,
"אני מבינה איך את מרגישה גם אני עברתי שינוי ביומיים האחרונים ,אני לא מאשימה אותך על כך שניסית להרוג את עצמך", החיוך של אמבר התחלף המבט מופתע," עברת שינוי??",
"כן", אמרתי ממורמרת, אמבר צחקה," אני לא מבינה איך הצלחת לסבול יומיים ,אני בקושי הסתדרתי עם כמה שעות",
"נתנו לי טונה של משכך כאבים ואיבדתי המון פעמים את ההכרה כך שלא ממש כאב לי", אמבר הנהנה, "השינוי לא אמור להימשך כמה שעות ולא יומיים?",
"כנראה שזה שונה מאדם לאדם",
"את מתכוונת מערפד לערפד", אמר צחקה ואני הנהנתי למרות שזו לא בדיוק האמת, הרי הפכתי לשד לא לערפד, אני ממש שונאת את העובדה שאסור לי לספר לאף אחד שהפכתי לשד.
"תגידי סופי מעבירים אותך בית?",
"כן ,לנוביה רוצה לפקח על ההסתגלות שלי ובנוסף לכל יש לי כישרון מאוד נדיר לכן היא חושבת שאני צריכה להיות בבית שמתאים לי יותר", מסבר שכמעט ואין יצורים על טבעיים שמסוגלים לחזות את העתיד או לקרוא את העבר של בני אדם, העובדה שאני מסוגלת לקרוא את העבר ולחזות את העתיד הפכה אותי לממש מיוחדת והייתי בראש סדר העדיפיות של לנוביה, כמו כן הפכתי גם לעכבר המעבדה שלה.
"זה מבאס",
"אני יודעת אבל הי, אנחנו עדיין נהיה חברות לא?", הדברים שאמרתי גרמו לאמבר לחייך, לצערי האחות הראשית אמרה שהיא צריכה לנוח ולכן עליי לעזוב כרגע, הבטחתי לאמבר שאבקר אותה מאוחר יותר.
"לנוביה כואב לי הראש מרוב הנסיונות האלא, אמרתי לך כבר שהחזיונות באים משום מקום ,אני לא יכולה לגרום להם להופיע", היא הנהנה בצער,"טוב אז נשאיר את החזיונות בצד בינתיים ונתמקד בקריאת עבר",היא לא תעזוב אותי לנפשי נכון?.
אחרי שעתיים של סבל הייתי בדרכי לחדר, הייתי צריכה לארוז את החפצים שלי כדי לעבור, ביליתי הרבה זמן עם לנוביה, היא ניסתה לפתח את היכולת שלי לחזות את העתיד אבל לצערה זה לא הצליח, לראות את העבר של אנשים היה לי מאוד קל והסתדרתי בלי בעיה," רגע באיזה קופסא שמתי את השמלות?", נכנסתי לחדר כדי לגלות שהוא כולו בולגן נורא,"מה לעזאזל?",
"או.., הי סופי אני וקטי מסדרות את הדברים שלך", נלה החזיקה מספר בגדים שבחיים לא ראיתי,
"רצינו לעזור לך במעבר ונלה החליטה שהמלתחה שלך לא טובה מספיק אז יש לך מלא בגדים חדשים, אל תדאגי לא זרקנו את הישנים", לא הבנתי מה היה רע במלתחה הישנה שלי אבל לא באמת היה לי אכפת אז פשוט הנהנתי וניסיתי לעזור להן למרות שהתנגדו.
"החדר שלך הוא חדר מספר 16 בקומה השניה", לנוביה הובילה אותי לדסמודוס, "אני מקווה שתיסתדרי עם השותפות שלך אבל אם לא את מוזמנת לבקש ממני לעבור חדר, המערכת החדשה שלך תהיה על השולחן", נפרדתי מלנוביה בדלת הכניסה לבית , נשמתי עמוק, ממש התרגשתי.
הבית הוא עצום, ראיתי רק חלק קטן ממנו במסיבה, למזלי היה קל למצוא את החדר שלי ומצאתי את עצמי מחוץ לדלת, נקשתי שלוש פעמים,"סופי היכנסי",השותפה שלי כבר יודעת את השם שלי?, פתחתי את הדלת ולהפתעתי ראיתי את לירון,"לירון!?" ,היא חייכה חיוך קטן ,לידה עמדה ילדה נוספת ,שיער שחור ארוך ועיניים קטנות ,מלוכסנות וסגולות.
"זאת לילה , היזהרי ממנה היא לא למדה לשלוט במזג שלה אז היא עלולה להיות מסוכנת", לילה גילגלה עיניים,"אם כל הכבוד את זו שלא שולטת בעצמך לירון, הי סופי נעים להכיר", לחצתי ללילה את היד,"אני מבינה שעברת שינוי, מזל טוב נראה לי, מזל שמלאכים לא עוברים שינוי שמעתי שזה ממש כואב" ,הרמתי גבה ,מלאכים?,
"אני מלאך אפל סופי ואת שד",היא חייכה,"רגע איך ידעת את זה?", הייתי מוכת תדהמה,"לנוביה אמרה לי וללירון, שאר הבית לא יודעים כרגע אבל הם יגלו בקרוב, זה תמיד ככה פה",נאנחתי,"טוב הגיע הזמן לישון, סופי המיטה שלך בפינה, מחר נסביר לך את חוקי הבית ואת המערכת, אז אל תדאגי",לירון ולילה נשכבו במיטות, אולי דסמודוס לא יהיה נורא אחרי הכל, נקווה ונראה.