הבלש פרק 17

כל בן אדם שבילדותו לא נכנס למעורה כזאת. הייתה לכם ילדות נפלאה. המקום היה מלא בפוחלצים של כל מיני חיות שונות, שחלקן נראו כאילו הגיעו ממימד אחר. למשל היה שם פוחלץ של חצי גורילה חצי אריה. זה היה אחד הדברים המוזרים ביותר שראיתי בחיי.
אבל לא היה לי זמן להתרכז במקום הזה כשכולם התלחשו מאחורי. לא עשיתי שום דבר אז אין לי מושג למה הם מתלחשים. לפחות לא הפעם. השניים היחידים שלא התלחשו היו אייס ויוקה. יבורכו. אני שמחה שהם פה איתי. נראה לי שרק הם מבינים אותי! אני צריכה לעצור את המפלצת ורק הם מבינים עד כמה היא מסוכנת ועד כמה זה חשוב שנעצור אותה. והיה גם הקטע עם ריי שנישק אותי ללא הסכמתי וגרם למבוכה גדולה בין שנינו. אני רק מקווה שאף אחד אחר לא ראה את זה, כי אם כן המכובה תהיה גדולה פי שניים.\
התקדמנו לעבר דלת כסופה שהיה כתוב עלה את שם הבלש ואז מורן התפרצה.
"אולי נשאל את מרווין מה לעשות?" אמרה. פעם ראשונה שלמורן יש רעיון טוב.
הוצאתי את הספר, וברגע שפתחתי אותו שוב היינו בחדר האבן.
"נו באמת מרווין היינו כל כך קרובים!" צעקתי ברגע שהופיע.
"את צריכה לומר לי תודה, אם לא הייתי מציל אתכם הבלש היה הורג את כולכם!" אמר "ועכשיו אתם עוברים לתקופה אחרת" סיים לדבר עם חיוך ערמומי. "ברוכים הבאים שנת 1920" אמר ונעלם.
"ייאי סוף סוף בבית שנות ה- 20 העליזות!" צעקתי וכולם הביטו בי מוזר.
"אלה שנות העשרים. השנים הכי מגניבות ושופעות בתולדות האנושות!" אמרתי "אני הוכלת להחליף בגדים" ונקשתי באצבעותיי. אבל הפעם לא הופיעו שירותים אלא חדרי הלבשה. נכנסתי לשם ויצאתי בתור מישהי שנראית כאילו היא יצאה מהסרט הארטיסט. לבשתי שמלה שחורה וקופצנית בצבע שחור וכובע שחור באותו סגנון, נתתי לשאר הבנות שמלות לבנות שיתאימו לתקופה.
אבל יותר חשוב מזה כשיצאתי בבדים הרגשתי כל כך נוח! הבגדים היו אלגנטיים וטוב כמו כל דבר שאי פעם רציתי. כולם בהו בי כאילו אני לא יודעת מה אבל לא היה לי אכפת. אני אהבתי את זה.
הבנות יצאו וישר כריס שרק להן. יוקה ברחה אלי שוב כדי שלא יסתכלו עליה. אבל היה די קשה לו לשים לב אלי בכל זאת אני הייתי כתם שחור בחבורה של לבן. אז לא נראה לי שהופנתה כל כך הרבה תשומת לב לבנות הפעם.
"אז אתם מוכנים לצאת?" שאלתי.
"כ…ןככן" ענה ג'רי בגמגום.
"טוב שנות העשרים העליזות הנה אני באה!" אמרתי ופתחתי את הדלת. הפעם היינו באוסטריה וינה. וואו כמה שאוסטריה יפה,תמיד רציתי להיות שם. אוסטריה לדעתי לפחות היא מדינה מדהימה שופעת היסטוריה.
התחלנו ללכת ואז שמעתי את בטנם מקרקרת. "שוב אתם רעבים?" שאלתי מיואשת.
"יפ" ענתה מורן וחייכה אל כריס. אולי קורה ביניהם משהו, בזמן האחרון הם תמיד אחד ליד השני, או שאולי אני מפספסת משהו. הלכנו לקפה קטן שהיה ליד הכיכר והתיישבנו. אכלנו עוגיות מדלן, שהיו ממש טעימות. והובלתי אותם למטה של 1920.