לא כמו פנטזיה

ראיתי אותו עולה במעלית,
אוזניות של רעש את ראשו מכסות.
ואני מנסה לדבר ולא הולך לי,
בגלל שאני מפחדת לראות.

ואז שנינו יוצאים, עם תיק על הגב.
הוא מחייך משמחה, ואני כמעט בוכה.
כי היא הבטיחה! והזאתי אמרה…
מה לעשות, זו סתם מציאות מדומה.

הוא לא כמו פנטזיה פרועה,
שמסתובבת בראשי ימים ולילות.
הוא לא כמו אותו הילד,
שראיתי מרסס חומרים על גדרות.
כי חשבתי, שאולי, אני מצאתי אחד.
אחד להעריץ, אחד להצטרף אליו..
אבל לא. הוא לא כזה.
הוא לא פנטזיה…
הוא ילד מיראז'י שכזה.

פעם, חשבתי, שאפשר לאהוב.
ממחשב, מרחוק, מבניין שקרוב.
מהשכונה הקרובה, מהעיר, מהארץ.
זה לא משנה, העיקר המרץ.

האמנתי בכך שנה תמימה,
עוקבת אחריו בהערצה גלויה.
רוצה לעשות את אותם הדברים,
לרסס, לרכוב, לקלל, לטייל..
בעשר בלילה לשוטט ולטלטל.

אבל בסוף הוא לא כמו פנטזיה פרועה,
שמסתובבת בראשי ימים ולילות.
הוא לא כמו אותו הילד,
שראיתי מרסס חומרים על גדרות.
כי חשבתי, שאולי, אני מצאתי אחד.
אחד להעריץ, אחד להצטרף אליו..
אבל לא. הוא לא כזה.
הוא לא פנטזיה…
הוא ילד מיראז'י שכזה.