מבול ~פרק 3~

פרק 3

~נקודת המבט של סקוט שלבי~ יום שלישי, השעה 00:06 בלילה, 0.272 אינצ'ים של גשם.

יצאתי מהמכונית שלי. 'עדיין יורד גשם, מבול…' חשבתי לעצמי ונכנסתי לאכסניה.
נכנסתי ללובי הצר של האכסניה, וראיתי חדר עם חלון בו ישב אדם שקרא עיתון. ניגשתי אליו. "לורן ווינטר. נשמע מוכר?" שאלתי את האיש. "לא, לא יכול לומר שכן." האיש ענה באדישות, שקוע בעיתון שלו ואפילו לא טרח להסתכל עלי. התרחקתי מהחלון והמשכתי ללכת לקומה השניה של האכסניה. הגעתי למסדרון ארוך, צר וצהוב, מלא בדלתות. הלכתי עד סוף המסדרון ודפקתי על הדלת האחרונה משמאל. הדלת נפתחה קצת, הפתח היה בגודל של הראש שלי. "לורן ווינטר?" שאלתי את האישה שהציצה מפתח הדלת. "אני מצטערת, אני מקבלת את הלקוחות שלי לפי רישום מראש." היא אמרה וסגרה מיד את הדלת. דפקתי על הדלת שוב, והפעם היא פתחה את הדלת רחב יותר, ונשענה על הדלת. אישה רזה, עם שיער חום כהה- כמעט שחור, לובשת שמלת בית קצרצרה עם שרוולים ארוכים בצבע בורדו. עיניה החומות נראו עצובות ומתחתיהן היו 'שקיות'. "זה חמישים דולר. אני לא מנשקת ואני לא עושה דברים מוזרים." היא אמרה והכניסה אותי. "זה בסדר מצדי" אמרתי ונכנסתי לחדר. חדר אכסניה רגיל למדי, חדר בצבע אדום-אפור, עם נרות ונורות קטנות דלוקות. סגרתי את הדלת מאחוריי. "תשים את הכסף על השולחן. יש לך בדיוק עשר דקות. כשהפעמון מצלצל זה נגמר, אוקי?" היא הודיעה לי והלכה לכיוון המיטה. היא הסתובבה אלי ואמרה "אתה צריך להוריד את הבגדים שלך, אין לנו את כל היום." "האמת שאני לא לקוח." אמרתי. "שיט, שוטר…" היא אמרה באנחה. "הייתי צריכה לדעת. מה אתה רוצה? מתנה חינם? זה העניין?" היא המשיכה. "קוראים לי סקוט שלבי, אני חוקר פרטי. המשפחות של הקורבנות של רוצח האוריגמי ביקשו ממני לחקור את מקרי הרצח. באתי לכאן רק כדי לשאול אותך כמה שאלות על ג'וני." הסברתי לה. "אני כבר סיפרתי למשטרה כל מה שאני יודעת ואין לי שום דבר להוסיף. תעזוב אותי במנוחה." היא ענתה בעצבים. "אני מבין לורן. אני יודע מה את עוברת." אמרתי לה בעדינות, בניסיון לשכנע אותה שתספר לי. "אתה יודע איך זה למצוא את הגופה של הבן שלך בשממה? אני מצטערת, אני לא מאמינה שיש לך מושג קלוש מה אני עוברת עכשיו, מר שלבי." היא אמרה לי בכעס. "יהיו עוד קורבנות אם לא נעצור את הרוצח. את חייבת לעזור לי, לורן. את עלולה לדעת לדעת משהו שיכול לעזור לי בחקירה." התעקשתי. "לעזור לך? אין דבר שתוכל לעשות! הבן שלי מת! אתה שומע אותי? מת!" היא התחילה לצעוק עלי בעצבים. "אני קניתי עשר דקות מזמנך, נכון? כל מה שאני מבקש זה שתשתמשי בזמן הזה בשביל לענות לי על כמה שאלות." אמרתי לה. "אתה רוצה לשלם לי בשביל שאני אספר לך על בני, זה העניין? אתה יכול לקנות את הגוף שלי, מר שלבי, אבל הבן שלי לא למכירה. תסתלק מכאן. תסתלק!" היא צעקה והצביעה על הדלת. היא הסתובבה והתיישבה על המיטה. "אם תזכרי במשהו, בפרט הכי קטן… תתקשרי אלי." אמרתי ושמתי את כרטיס הביקור שלי על השולחן שלה. הסתובבתי ויצאתי מהדלת.
מצאתי את עצמי שוב באותו מסדרון צהוב כאשר האסתמה תקפה אותי. התחלתי להשתנק ולנשום בכבדות. שמתי את ידיי על הקיר והוצאתי מכיס המעיל החום שלי את המשאף. בזמן שנעזרתי במשאף, כבר כלשהו עבר במסדרון לעבר החדר של לורן. גבר חטוב וקירח, לבוש במכנסי ג'ינס אפורים ומעיל עור שחור. "לורן, תפתחי! מותק, זה אני!" הוא דיבר אל הדלת בזמן שדפק בחוזקה על הדלת של לורן. לורן פתחה את הדלת. "טרוי? מה אתה עושה כאן? אני כבר אמרתי לך שאני לא רוצה לראות אותך יותר." היא אמרה בניסיון להרחיק אותו. 'מצטער בובה, אבל ממש רציתי לראות אותך…" הוא אמר בחיוך מרושע ונכנס פנימה. הלכתי אל הדלת של לורן ודפקתי. שמעתי צעקות מתוך החדר.. דפקתי שוב, ואז הדלת נפתחה. בפתח עמד הגבר- טרוי, ומקרוב ראיתי שיש לו שפם וזקן קצרצר. "מה אתה רוצה, טמבל?" הוא שאל בתקיפות. "לורן! הכל בסדר?" שאלתי את לורן, ששכבה על הרצפה. "היא פשוט נהדרת. עכשיו תתחפף מפה, לוזר!" הוא התעצבן וטרק את הדלת. התעצבנתי והבנתי שמשהו לא בסדר. בעטתי בדלת ופרצתי אותה. 'שוב אתה? אם את מחפש צרות אז מצאת אותן! אני הולך להכאיב לך!" טרוי אמר לי בעצבים. התקדמתי אליו והוא דחף אותי על המשקוף של הדלת וסגר את הדלת על הפנים שלי. נתתי לו אגרוף לפנים ותפסתי את המנורה שהייתה לידי, והכיתי אותו איתה. לאחר כמה רגעים של מכות, תפסתי אותו ודחפתי אותו על המראה שנשברה כאשר הוא פגע בה. הוא ניסה לתת לי אגרוף אך התחמקתי. הוא התרחק ולקח כיסא שהיה שם והכה אותי איתו. אחרי זה הוא דחף אותי על השולחן וניסה לחנוק אותי, אך תפסתי מהר בקבוק זכוכית שהיה על השולחן והכיתי אותו בפנים עם הבקבוק. הוא התכוון להרביץ לי, אך הרמתי אותו וזרקתי אותו על השולחן שנשבר כאשר הוא נפל עליו. הוא לקח את הבקבוק, שבר אותו ואיים עלי שיחתוך אותי עם הבקבוק השבור. תפסתי את ידו, עיקמתי אותה, בעטתי בבטן שלו ואז הוא נפל על הרצפה. "אני אראה אותך שוב, טמבל…" הוא אמר לי בשנאה, נוגע בחתך שעשיתי לו ויוצא מהחדר. לורן הסתכלה עלי בדממה, עד ששאלה "אתה בסדר?" "יותר טוב ממנו, אני מניח… מי הוא בכלל?" שאלתי אותה בזמן ש'שיחקתי' עם הלסת שלי, בודק שהכל בסדר. "לקוח לשעבר שחושב שהוא חייב לי. הוא התחיל להיות אלים, אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר." היא אמרה. נאנקתי בכאב בגלל המכות של טרוי, ואז אמרתי "את צריכה להיות זהירה, הוא בטח יחזור…" הזהרתי אותה ופניתי לדלת. "מצטער על הבלאגן." אמרתי ויצאתי מהחדר. 'מר שלבי?" לורן צעקה לי. "כן?" עניתי וחזרתי אליה בזריזות. "תודה." היא אמרה. עשיתי תנועה עם היד שאומרת 'אין בעד מה' ויצאתי מהחדר, צולע.