סליחה. תגיבו 3>

איך אפשר לסלוח?
איך אפשר לשחרר משהו שנתפס חזק כל כך בלב בלי לפגוע בלב?

ימים חשוכים, אני לבד, קר, גשם.
אתן בדרך הבייתה, משאירות אותי בחדר המצניח הזה, כל כך רציתי לחזור לאמא, 
לארח לה חברה מאז שאבא שלא איתנו ושכל שאר המשפחה כבר הצמיחה משפחה משל עצמה.
החיוכים הצבועים שלכן מהולים באותם ימים חשוכים, כשהשארתן אותי לבד, מאחור.
לא בכיתי, אני ילדה חזקה שעכשיו בע״ה הופכת לאישה, בונה בית, מתחתנת עם אהוב ליבי.
ואני מביטה בכן, צוחקת.
משאירה אותכן מאחור, עם אותן פרצופים צבועים של ״הכל בסדר״ אתן היחידות שנשארתן לבד.
אני יושבת כרגע מול המחשב, מכינה את רשימת המוזמנים, כותבת את המשפחה, דודים, קרובים, חברים.
כן אני גם רושמת אתכן, ביום הכי מאושר בחיי, אני רוצה שתיהיו שם, אני רוצה להגיד לכן תודה על כל הסבל שגרמתן לי, להבין מהו חבר אמיתי, מהי אהבה ומהי נתינה! אני רוצה להגיד לכן תודה על זה שלימדתן אותי איך לקום בכוחות עצמי מהשפל ומהביזיון, ולהתחיל לבנות הכל מחדש לאחר שאתן הרסתן את מפעל חיי.

זהו לא סיפור אישי שלי, אלא של מישהי שקרובה אליי מאוד….
אני עכשיו נמצאת במקום שאחת מן הבנות שגרמה לה סבל נמצאת בו.
היא מקרינה אור, היא אהובה על כולן, ואני…אני מביטה בה בגיחוח, אני יודעת שכל המעטפת החיצונית שלה שווה כקליפת השום, ולא אכפת לי שהיא יותר אהודה ממני ושבנקל היא יכולה להפיל עליי….אני יודעת שבלילות היא בוכה, בוכה על זה שבעצם אין לה כלום, הכל הצגה…כל החיוכים, המבטים,החיבוקים והחברים….והחברה הכי אמיתית שאי פעם יכלה להיות לה, היא הפנתה לה את גבה, הפנתה גב לבת שהייתה נמצאת איתה בלילות שדמעות מלוחות היו נופלות על הריצפה….אפילו הריצפה לא הייתה מוכנה לספוג אותן, רק אותה חברה- 

שבלילות החשוכים שלה הייתה עומדת לצידה, אך בלילות החשוכים של אותה חברה, הייתה משאירה אותה לבדה.