חצאים- פרק 24

אחרי השיחה עם אלירן הלכתי לחדר שבו לפי המערכת יש לי שיעור של ספרות מורחב. נכנסתי לכיתה, היא הייתה ריקה למעט ילדה אחת. " ספרות מורחב? " היא שאלה בחיוך. " כן, אני עלמה נעים להכיר " אמרתי והלכתי לקראתה. " זואי " היא אמרה. התיישבתי שולחן לידה. " חדשה? " היא שאלה. " כן, מהיום.. ". " את תאהבי את ההקבצה הזאת " היא אמרה לי בחיוך, " המורה מדהימה והאנשים מדהימים ". " אני שמחה " אמרתי לה קצת מבוישת. היא חזרה להתעסק בטלפון שלה, לא ראיתי טלפון כל כך מוזר בחיים שלי. הוא היה נראה בגודל כף היד שלה, איך אפשר להסתובב עם דבר כזה בכיס?!
הילדים התחילו להתאסף, קבוצה קטנה ומצומצת של 10 תלמידים כולל אני נראתה בכיתה כשהמורה נכנסה. היא התחילה לדבר ואז פנתה אליי, בתור שלום לתלמידה החדשה והשיעור התחיל. היא חילקה לי דף עם השיר שאנחנו לומדים היום 'בת עשרה של ויסלבה שימבורסקה'. השיר הזה מדבר על המפגש של אישה מבוגרת עם הילדה שהייתה, מפגש שהוא מפגש דמיוני. קראתי אותו קצת וחיוך ענק עלה לי על הפנים, הוא היה מדהים.
הדלת נפתחה. " אני מצטער על האיחור, הייתי צריך לסיים להעביר תפאורה לחדר " אמר הילד. אלירן. ' וואו ' חשבתי לעצמי, ' אז הוא בספרות מורחב? אני מופתעת לטובה '. המבט שלו קלט את הפרצוף שלי. הוא חייך אליי ואני אליו והוא התיישב באחד המקומות. עכשיו אנחנו 11 תלמידים בקבוצה, אני מקווה שלא יהיו עוד הפתעות מיותרות. המשכנו לדון בעניין השיר, להביע את דעתינו, לחשוב מה היינו אנחנו עושים במצב כזה. שלושת השעות של השיעור עברו לי יותר מהר משאוכל לדמיין. זה לחלוטין היה היום ה' ראשון ' ללימודים הכי מעניין וחוויתי שעבר עליי.
השיעור הסתיים. שמתי כמה דברים בתיק ויצאתי מהכיתה. המסדרונות כבר היו ריקים, השעה הייתה 5 אחר"צ. הייתי די מותשת. פניתי רגע לשירותים כדי לשטוף פנים ולהתארגן לפני שאני מתחילה את המסע הביתה. הבית שלי היה די רחוק מבית הספר, ואני הבנתי שאני צריכה להתחשב בכמות הכסף שאין לי בשביל להגיע ולחזור ממנו. חשבתי הרבה על כך שאחרי בית הספר אני אלך ליובל, ואז הוא כבר יקפיץ אותי הביתה ככה שלא תהיה לי בעיה. בבקרים גם אין בעיה כי חברה אחרת של אמא מהשכונה יכולה להסיע אותי לבית הספר בדרך שלה לעבודה. היא הצליחה אחרי שנים של עבודה לקבל מכונית מטעם המשרד, אני גאה בה על זה. בגלל שהשעה הייתה כל כך מאוחרת החלטתי שאני אסע באוטובוס. עליתי על הקו שמביא אותי קרוב לכיוון הבית, התמקמתי באחד הכיסאות וחשבתי על בית הספר, על המסגרת, על התלמידים. תלמידים שחלקם שחצנים וחלקם מדהימים, מגמות מעניינות, מורים מעניינים. המסגרת הזו של הלימודים, המסגרת שנכנסתי אליה הייתה זרה לי פתאום, חשבתי הרבה שאני בכלל לא מתאימה לשם. בית הספר הזה היה נראה מותאם לילדים שיש להם הכל והם לא דואגים לכלום, כאילו העובדה שפותחים מגמה בשביל 11 תלמידים היא דבר שבא באופן נורמלי. לקבוצות קטנות לפעמים לא נותנים מימון, אני צריכה להודות על כך שיש לי אפשרות להרבה מגמות עיוניות, ולא רק.
ירדתי בתחנה, הלכתי ברגל לכיוון הבית, עדיין עוד היה אור בחוץ, לא חזק כמו בצהריים אבל עדיין אור. הגעתי הביתה, שמעתי כמה ציחקוקים ממאחורי הדלת. פתחתי את הדלת וראיתי את יובל מדבר ביחד עם אחותי הקטנה נועה. צחקתי מהמראה הזה.
" היי " אמרתי לו והוא קם לקראתי. נתתי לו חיבוק.
" מה חשבת? שאני לא אבוא להגיד לך היי אחרי היום הראשון שלך בלימודים? ".
" איזה מקסים " אמרה נועל'ה. צחקתי.
" תודה " אמרתי לו ונישקתי אותו בלחי. " בוא " אמרתי. הורדתי את התיק שלי ושמתי אותו ליד הספה הקטנה ויצאתי יד ביד עם יובל לבלטה בחוץ. האוויר בשנייה השתנה, נהיה קריר יותר, גם השמש כבר ירדה.
" התגעגעתי " אמרתי לו.
" גם אני " הוא צחק, " איך עבר? נהנית? ".
" זה פשוט מדהים " אמרתי לו.
" המורים התרשמו ממך בשנייה, זה לא מפתיע או משהו אבל בכל זאת.. ".
" איך אתה יודע? " שאלתי בחיוך.
" ברק " הוא אמר בצחוק.
" אה הוא מרכל עליי הא? " צחקתי. הוא צחק גם. " חלילה, הוא פשוט מתפאל ".
" הוא באמת בנאדם מקסים… אני ממש מבינה למה התחברתם. הוא ממש היה לצידי, אני שמחה שהוא איתי בכיתה ".
" יש לך אחלה כיתה ילדונת " הוא אמר בצחוק והחזיק לי את היד חזק חזק.
" תודה יובל.. " נאנחתי אחרי כמה שניות של שתיקה, " על הכל ".
" זה באמת שטויות.. " הוא אמר, " הסתדרת עם החזרה הביתה? ".
" כן עשיתי סדר לענייני כספים ואוטובוסים ".
" אם יחסר לך רק תגידי! לא לשמור בבטן! " הוא קצת הרים את קולו כדי שאני אבין שהוא רציני ואני רק חייכתי אליו חיוך מתוק.
" אתה לא נורמלי.. " נאנחתי מרוב אהבה.
" אני פשוט דואג לך, אני רוצה שתהיי מאושרת ".
" אני הכי מאושרת שיש.. " אמרתי לו ונשכתי את השפה התחתונה. זה היה הרגע המתאים. השמש כבר כמעט וירדה, השקיעה היפה, הבלטה שבה נפגשנו לראשונה. אבל האומץ שלי היה חסר, לא יכולתי להתגבר עליו. הסתכלתי לו עמוק בתוך העיניים והוא רק חייך אליי את החיוך היפה שלו. " אתה פשוט כל כך יפה.. " נאנחתי כשאני עדיין מסתכלת לו בעיניים, " אם רק היה לי אומץ " אמרתי בפנים חצי עצובות.
" זה יבוא " הוא הרגיע אותי וליטף אותי, " אני לא ממהר ולא בורח לשום מקום ".
" ואם פעם יקרה משהו ותברח? " שאלתי נואשת.
" זה לא יקרה.. " הוא אמר כשהוא מלטף לי את היד. התמסטלתי מהמגע הזה.
" אתה לא יכול להיות בטוח " אמרתי והורדתי את הראש. הוא הרים לי עם ידו את הראש וכיווץ לי את הפנים עם שתי ידיו החמימות ככה שלפה שלי הייתה צורה של הפה של הדג.
" היי " הוא אמר, " אם אני בטוח את צריכה להיות בטוחה.. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר, את הכל בשבילי. אין לי סיבה לקום וללכת, אין לי סיבה לעזוב, אין לי סיבה לברוח, ולעולם לא תהיה ".
" ואם נריב? " שאלתי.
" למה שזה יקרה? " הוא שאל בקול מתוק.
" מי יודע.. העולם רב, העולם כועס.. ".
" אנחנו שונים מהעולם " הוא קבע, " יש בינינו קשר שלעולם לא יפרד " הוא אמר ונישק לי את האף הקטן. צחקתי צחוק חמוד, צחוק מרגיע. " בסדר? " הוא שאל כדי לראות אם הבנתי, " אני לעולם לא אעזוב אותך ".
" אתה הכל בשבילי " אמרתי עם דמעות התרגשות. הוא לקח את האגודל שלו וניגב לי את הדמעות הקטנות שיצאו מהעיניים שלי. הסתכלתי עליו במבט אוהב וזה פשוט קרה. התקרבתי אליו והוא התקרב אליי, בלי שאף אחד תיכנן. זו הייתה נשיקה קטנה, חמימה, אוהבת, לא מתנפלת. הרגשתי שהוא באמת שלי, ובחיבור הזה הרגשתי שלעולם נהיה ביחד. העולם עצר מלכת, הנשיקה זה מה שנשאר. בשיר של שימבורסקה, בת עשרה, הזמן אצל הצעירה עוד ארוך ואצל המבוגרת הוא קצר. אצלי הוא עצר מלכת.