וואן שוט – זאין 1D – פאנפיק לטיטניק – חלק ג׳ – ואחרון
התעוררתי ביום למחרת , שוב תנודות הגלים הכמעט בלתי מורגשות סחררו את ראשי הפועם בכאב , אני שונאת לקום משינה , בכול פעם שאני מתעוררת זכרונות ומחשבות מן העבר תוקפים אותי ומשאירים אותי חסרת מנוחה במשך כול היום , זה הפוך את היום לארוך ומייגע .
לקחתי נשימה עמוקה , וקמתי מן המיטה הרעועה שלי והלא נוחה .
יש לי הרגשה כול כך מוזרה לגבי היום , משהו מוזר לוחץ לי על החזה בהרגשה מגעילה ומעיקה .
לקחתי שוב נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר הרחצה הקטן שיש לי בחדר .
עמדתי שוב מול המראה הגדולה והסדוקה בדיוק כמו ליבי , שוב שוקעת במחשבות המרות שלי .
שוב דמותו עולה במחשבותיי , שוב אני נחנקת מהדמעות הפורצים מבעד לעיניי.
פתחתי את הברז נותנת למים קפואים לזרום מבעדו , מביטה בדמעות אשר נושרות מעל פניי ונופלות אל תוך הכיור ומתערבבות עם המים .
שטפתי את ידיי , מגלה את הפצע הכואב והמוגלתי שנוצר מהזכוכית אתמול .
דחפתי את היד אל מתחת למים הזורמים מקררת את המקום הכואב והשורף .
הוצאתי פלסטר לבן מן הארון מאחורי המראה הסדוקה , הוצאתי את ידי מהמים וניגבתי אותה במגבת קטנה אשר נחה על מתלה מעץ , ניגבתי את ידי והדבקתי את הפלסטר מעל החתך הקטן .
שתפתי את פניי במים הקרים הזורמים מהברז וצחצחתי את שייני הלבנות והקטנות .
הבטתי שוב אל המראה כאשר ידי אוחזות בצדדי הכיור בחוזקה , עייני בחנו את ההשתקפות שלי , אותה השתקפות שנואה שאני רואה כבר במשך 18 שנה במראה .
הסטתי את מבטי מן ההשתקפות יודעת שאם אני ימשיך להביט עוד רגע קל פלאשבקים התקפו אותי ואיני רוצה בכך, וגם אין לי זמן לכך אני חייבת למהר אל העבודה .
אחרי מה שקרה אתמול אסור לי לאחר או לפשל , המבוכה עדיין משגעת אותי ואני מתפדחת להראות את פניי בציבור אבל אין לי ברירה אחרת .
נכנסתי חזרה לחדרי , הולכת כמו שיכורה מתנודות הגלים , גם קומת הצוות היא הקומה הכי נמוכה בקומות המגורים , מעל קומת התפעול של הספינה .
איפה שהמדחפים וכול שאר הדברים שמחזיקים את הספינה צפה על המים.
אחרי כמעט שנה שאני עובדת על הספינה הזאת כמו גרה עליה , מתרגלים לתנודות הגלים שכמעט ולא מרגישים בהם ומתחילים לשים לב אליהם יותר .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי , ופתחתי את הארון הבגדים בעל שתי הדלתות .
והוצאתי את בגדי העבודה שלי , מכנס שחור צמוד , וחולצת טריקו קצרה שחורה, סינר הקשור למותניים ועל לוגו הספינה .
טיטניק .
הנער מאתמול צדק , זאין אם אני לא טועה, הוא צדק , זה באמת שם אמיץ לספינה כזאת .
נשמתי עמוקות , מצפה לאוויר שיגיע אל ראותיי אבל זה לא קורה , תחושה מעיקה וכמעט תמידית לוחצת לי על החזה .
יצאתי מחדרי ונעלתי אותו .
הלכתי אל עבר מעלית העובדים , פוגשת אנשי צוות נוספים מחכים גם הם ליד המעלית .
דלתות הפלדה נפתחו והחליקו הצידה , נדחקנו חמישה אנשים בתוך מעלית לארבע , לחצו על כפתור קומת המסעדות והמעלית נסגרה ועלתה מעלה אל עבר הקומה המבוקשת .
המעלית נפתחה וכולם יצאו ממנה , הגעתי אל הקומה , מביטה על השמים הנגלים מבעד לפתחים בתקרה הרי המסעדות לצד הסיפון הקדמי .
השמיים לא היו כחולים , אלה מלאים בענני גשם גדולים .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי והלכתי אל מסעדת הבוקר בה אני עובדת בבקרים .
מבטים רבים ננעצו בי , גם של אנשי הצוות וגם של האורחים על הספינה , סומק עלה ועיטר את לחיי .
׳זה הולך להיות יום ארוך׳ המחשבה רצה במוחי בלי הפסקה .
*
המשמרת נגמרה במהירות , עוד לפני שהספקתי לעשות את ההזמנה העשרית, המסעדה היום הייתה די ריקה למזלי , והמשמרת נגמרה ב3 .
עד הערב יש לי חופש , מיהרתי אל חדרי שבקומת הצוות .
נכנסתי פנימה וכבר התחלתי להרגיש את המחנק בתא הצפוף שנקרא חדר שינה.
נשכבתי על מיטת הדרגש הקטנה שלי, נותנת לגבי להתרפס בנוחות על גבי המזרון הדק , נושמת לרווה ועוצמת את עייני אחרי כול המשמרת הזאת .
התחלתי שוב להרגיש סחרחורות חזקות ששגעו את מוחי בלי הפסקה .
קמתי מהמיטה הלא כול כך נוחה ונכנסתי לחדר הרחצה הקטן בחדר .
פתחתי את הארון שמאחורי המראה , לוקחת את קופסת הגליל הקטנה שהפכה לחבר הכי טוב שלי בזמן האחרון שאני על הספינה .
-כדורים לכאבי ראש-
כתוב באדום על לבן על מדבקה הדבוקה לגליל , פתחתי את המכסה ולוקחת שני כדורים קטנים מבפנים .
שמתי אותם על לשוני ושתיתי כוס מים מהברז מחליקה את הכדורים במורד גרוני .
נכנסתי חזרה אל החדר הקטן , ומנסה שוב לקחת נשימה עמוקה אבל אותה הרגשה מעיקה מהבוקר לחצה לי על החזה .
כמעט שחכתי , היום בעשר בלילה בדיוק אני צריכה לפגוש את הנער ההוא , לא רציתי ללכת , אבל אחרי שחשבתי על זה לעומק אני רוצה לפגוש אותו בגלל שהוא כול כך דומה לאחי החורג .
נאנחתי שהבטתי בשעון , עכשיו רק ארבע אחר הצהריים , נשכבתי שוב על מיטת הדרגש הלא כול כך נוחה ועצמתי את עייני כדי לחטוף תנומה לפני שאני אצטרך להיפגש איתו .
עייני נעצמו לבד מהעייפות ונפלתי לתוך שינה עמוקה ונטולת חלומות למזלי .
*
פקחתי את עייני במכה , עכשיו מבינה למה זה היה טעות ללכת לישון , שוב מחשבות וזיכרונות התחילו לתקוף אותי כמו בכול פעם שאני רק מתעוררת מהשינה .
נשמתי עמוקות וקמתי ממיטת הדרגש שעליה ישנתי , גבי כבר התרגל למזרון הלא נוח הזה .
השעה תשע בערב , בעוד שעה בדיוק אני צריכה להיות בסיפון הקדמי כדי לפגוש את אותו הנער מאתמול .
עמדתי מול הארון חושבת על מה ללבוש, כול הבגדים שלי הם בגדי עבודה מלבד בודדים .
לבסוף בחרתי בשמלה שחורה ופשוטה , כתפיות למרות הקור שבחוץ .
נעלתי לרגליי כפכפים שחורים ופשוטים, וסידרתי את שיערי השחור תלתלים שינוח יפה על כתפיי .
הבטתי במראה הסדוקה מבט אחרון , אני לבושה די בסדר פסקתי לעצמי ויצאתי מהחדר .
המסדרונות חשוכים , בטח הפסקת חשמל או משהו כזה .
ההרגשה המעיקה מהבוקר לא נעלמה רק התחזקה , אולי זה ההתרגשות אבל משהו אחר במעקי מוחי אומר לי שלא .
נכנסתי אל המעלית ולחצתי על הקומה הראשונה מיני רבות , שזאת הקומה של המסעדות ושל הסיפון הקדמי הגדול .
הגעתי לשם במהירות , מגלה שאין אנשים רבים המסתובבים .
השמים ניראו קודרים עננים רבים הסתירו את הכוכבים .
רכנתי מעל מעקה הפלדה העבה , מביטה אל עבר המים העמוקים הכחולים כהים , המלאים בכול כך הרבה סודות , בדיוק כמו החיים שלי , עמוקים , כהים , ומלאים בסודות .
ליבי בקושי פועם , מחסיר פעימה עם כול משב רוח קר המצליף על פניי בלי רחמים , משאיר אותי קרועה נפשית מבפנים.
הגלים התנפצו ברכות על הדפנות , שקטות , עדינות , אבל זה רק השקט שלפני הסערה , בדיוק כמו בחיי , הכול היה מושלם , טוב ויפה , עד שזה קרה , עד שהאסון הזה נכנס אל תוך חיי והשאיר כול כך הרבה הרס ובלגן .
ידי נשלחה אוטומטית אל צווארי אל השרשרת הענודה , תלשתי אותה במשיכה קלה ממני , ופתאום אוויר נכנס אל ראותיי , כאילו זה הדבר היחידי שהעיק עלי כול כך וחסם את דרכי הנשימה שלי .
הבטתי בשרשרת הארוכה והתליון הגדול שבקצהו , סימן לכול מה שהיה , לכול מה שעבר עלי , נישקתי את התליון קלות לפני ששחררתי אותו מבין ידיי .
הפלתי אותו אל האוקיינוס הגדול , נותנת לו להאבד בין הגלים , קול הבכי השקט שלי נעלם גם הוא בין רחשי הגלים המתנפצים על הדפנות .
הרגשתי טיפה אחת נופלת על שערי , טיפה שנייה מרטיבה את פניי ומתמזגת עם דמעותיי , וטיפה שלישית הנספגת בדש שמלתי .
גשם סוער התחיל לרדת מן השמיים הקודרים , שוטפים את כול הסיפון הקדמי, ואותי .
נתתי לדמעות להתערבב עם הגשם , ואולי יחד עם הגשם השוטף ישטפו כול זכרונותיי .
״היי , לירון בואי הנה״ שמעתי צעקה מאחורי , ואז תנודה חזקה שגרמה לי למעוד ליד המעקה וליפול לרצפה כשידי אוחזת חזק במעקה הפלדה .
״תזהרי , תזוזי מהדפנות , בואי לכאן״ אותו הכול צעק והדהד באוזניי , הבטתי לעבר הקול , זה היה אותו הנער , זאין .
משום מה לא הצלחתי להביא את רגליי לזוז , תנודה חזקה נוספת הרעידה את כול הספינה והייתה מורגשת , לפתע צעקות רמות נשמעו מכול עבר וקול פיצוצים .
׳מה לעזאזל!?׳
תפסתי חזק במעקה מפחדת לשחרר את מעקה הפלדה שמה אפול אל המים הקודרים והשחורים .
״לירון הספינה עומדת לטבוע חייבים להסתלק מסוקים מפנים את כול הנוסעים״ שמעתי את צעקתיו באוויר אבל עדיין לא הצלחתי לקום , מפחדת מכול ברק הנראה בשמיים וקופצת בבהלה מכול רעם המגיע אחריו .
״קדימה לירון , את עלולה לההרג״ קולו של זאין הדהד באוזניי.
הגשם החזק הרטיב את כולי , השמלה שלבשתי צמודה לגופי ואדי קור נפלטים מפי .
תחושה חמימה עטפה אותי , אני לא מפחדת ליפול אל המים , אני לא מפחדת להאבד בין הגלים.
זאת ההרגשה המעיקה שלחצה עלי מהבוקר , ידעתי שמשהו רע קורה .
ראיתי את אורות המסוקים מעל ראשי , חגים מעל הספינה , והספינה הגדולה מתנדנדת כמו שיכורה במים האפלוליים .
״לירון!!״ צעק לי הקול , כבר לא הצלחתי להבין מה אני עושה , מה קורה איתי , מה קורה עם הספינה.
רק הבנתי, שזאת הסערה , השקט שלפני תעתע בכולנו .
תנודה חזקה גרמה לי למעוד , לדפוק את ראשי במעקה הפלדה וליפול אל המים הקודרים .
התנגשתי בחוזקה במים , מותירים את גופי כול כך כואב כאילו הפילו עלי משקל של טון .
הרגשתי את המים נכנסים לראותיי , אורות המסוקים החגים מעל הספינה האירו את המים בשלווה , הגשם כבר לא הורגש מתחת לעומס המים הקרים שנפלו עלי .
עצמתי את עייני , בפעם האחרונה בחיי וחייכתי .
׳סוף סוף שקט׳ .
*
עייני נפקחו לאט לאט רואה תקרה לבנה , קירות לבנים , שמיכה ומיטה לבנה , מצעים לבנים .
"לירון" שמעתי את קולו הגברי קורא באוזניי , ישר זיהיתי את הקול הנעים , זה זאין .
"זאין , מה קורה פה ?" שאלתי קולי לא גובר על לחישה שקטה , עדיין מרגישה בתת מודע את תנודות הגלים העוטפים אותי מכול עבר, הייתי אמורה להיות מתה עכשיו .
על פניו של זאין הייתה הבעה מתייסרת , הוא התחיל לספר לי את כול הסיפור מתחילתו ועד סופו , שונה כול כך ממה שזכרתי .
"עמדת ליד המעקה , קבענו להיפגש בסיפון הקדמי , סערה התחילה וגשם זלג ושטף את הסיפון הגדול כול כך , צעקתי לך שתבואי כדי שלא תתרטבי אבל שבאת ללכת החלקת , מעדת ונפלת למים הפתוחים , מהר קראתי להצלה והם הצילו אותך ופינו אותך במסוק אל בית החולים שבפריז , שהיה הכי קרוב " אמר לי , קולו שבור עם כול מילה ומילה שיוצאת מבעד לשפתיו , ידיו הגדולות והחמות עוטפות את ידיי .
מה לעזאזל ? הספינה טבעה !
"את קיבלת מכה חזקה כול כך בראש ממעקה הפלדה" הסביר לי זאין , אני הזיתי את הכול ?
כן , אני הזיתי את הכול .
"לירון אני יודע שאני ישמע משוגע , רק הכרנו אבל אני חושב שאני מתחיל להתאהב בך" אמר זאין חיוך על פניו והוא סוף סוך מרים את מבטו מהידיים האחוזות שלנו .
הוא התקרב אלי לאט לאט , עד שפניו סנטימטר מפניי , "אני אוהב אותך" מלמל וששפתיו הרכות והחמות נצמדו לשפתיי , נשקתי אותו בתגובה .
אז אולי רוז וג'ק מהטיטניק שטבעה לא קיבלו את הסוף הטוב שלהם , אבל אני בטוחה שאני כן קיבלתי את הסוף הטוב שלי .
הסוף הטוב שלי עם זאין .
תגובות (9)
סופסוף זה לא נתן לי ואני שעה עושה ריפרש !! ( :
תמשיכיייייייי זה מדהיםם ❤
יאיייי!! המשכת! חח בדיוק כתבתי תגובה לחלק ב' ואז ראיתי שהעלת כבר את ג'….. בכל מקרה! הסיפור הזה מושלם!! אמרתי לך כבר שיש לך כישרון מדהים?? D;
תמשיכייי דחוףףף!! ^-^
סיפור מקסים מחכה להמשך :)
מה?!?!?!
אני מתה?!?!?!
תמשיכיייייי דחופ!!!
יש המשך נכון ? היא לא יכולה למות !!
תמשיכייי דחווופ <3
❤❤❤…Lorin
יאאווו זה מוששלםם אבל בלי מוות רק לא זה!!!
תמשיכייי!!!♥♥♥
לאאאאאאאאאאא תמשיכייי !!! שהיא היתעלפה וזאין הנשים אותה !! לא למותתת
זה כלכך מהמממממם אמג היא טבעהההה ???
וואו תקשיבי אני לא נשאבתי לסיםור כמו שנשכבתי לזה .. את כותבת מושלם !
לאב יו
את כול כך מוכשרת,
אני אוהבת את התיאורים שלך,
את איך שאת כותבת אותם, איך שאת מסבירה כול פרט ופרט וגורמת לי להרגיש כמו הדמות 'לירון' וממש להיות בסיטואציה הזאת :)