פרק א' לסיפור עם הדמויות(עדיין אין לו שם)

"העולם שלנו הוא מושלם. כולנו חיים בהרמוניה ובצורה נפלאה." נשאה נשיאת העיר את דבריה בפני האנשים הרבים, שהתקהלו סביבה. "לפני כן, העולם היה מקום זוועתי, שפשע ומחלות עשו בו את שלהם. רוב האנושות הייתה אי-אכפתית לחלוטין לדברים שקרו לידה. אנשים הרגו ורצחו. המחלות גם עשו את שלהן. רוב האנשים היו חסרי חמלה ואנושיות. אך, תראו עכשיו כיצד העיר שלנו שיקמה את האנושות. כיצד אנחנו שיקמנו את האנושות." אנשי העיר מחאו כפיים כשנדמה היה שנשיאת העיר הבכירה, מתילדה סיימה את נאומה, אך היא השתיקה אותם בהינף ידיים, "היום, אנחנו חברה משוקמת ואני מודה על כך מאוד, לכל אחד ואחד מכם." כל אנשי העיר מחאו כפיים, בקצב אחד ואחיד. הנשיאה ירדה מן הבמה ובמקומה הופיעה העוזרת הבכירה ביותר שלה, שהייתה הצעירה ביותר בכל ההיסטוריה של העוזרות. שמה היה גינדרה ליקוס והיא הייתה כבת עשרים. כמה מן האנשים חשבו שזו בחירה מוזרה בהתחשב בכך שגינדרה ליקוס הייתה לא מוכרת לחלוטין לפני הבחירה שלה לעוזרת הבכירה. היו כמה שחשבו שהיא לא מתאימה לתפקיד מכיוון שנראה היה שהתחום המועדף עליה הוא חישובים, ולא עזרה לנשיאה או ייעוץ לה בעת משבר. בכל מקרה, מרבית האנשים התנהגו בנחמדות כלפי העוזרת, מכיוון שגסות הרוח לא הייתה מקובלת בעיר.
"הנשיאה סיימה את נאומה," אמרה גינדרה לוקוס בגאון, למרות ששמעו שקולה רועד מעט בעת הדיבור, "היא תרד עכשיו מן הבימה. בבקשה, נא השתלטו על עצמכם. אני מתכוונת לכך שאין לפרוץ בצעקות היסטריות כאילו שהינכם בעולם הישן והחלול שהיה קיים פעם. זכרו, אתם מהווים דוגמא ולו הקטנה ביותר לאנשים החשובים לכם." היא אמרה בקרירות וירדה מן הבמה בעקבות הנשיאה. הקהל ראה אותן, את שניהן נכנסות לתוך הרמ"מ-רכב ממשלתי מעופף. רבים הריעו ונופפו, למרות שידעו שהנשיאה לא יכולה לראותם.
"אז, איך לדעתך הנאום היה, אברה?" שאלה אותה חברתה הטובה ביותר, אביה.
"בסדר," ענתה לה אברה בהשתוממות, למען האמת, היא הייתה דיי עייפה ורצתה לחזור הביתה לישון, אך, הייתה חייבת לענות לשאלותיה של חברתה, אחרת היא תשאל אם הכל בסדר איתה. ככה היה נהוג. "הנשיאה ממש מעוררת התפעלות. הייתי בוחרת בה לנשיאות שנייה, רק חבל שאפשר לבחור מועמדים לנשיאות רק בגיל 20, אחרי הנישואין." בגיל עשרים, כך לפחות היה נהוג בעיר, שבנים ובנות באים בברית הנישואין. בני הזוג לא בחרו האחד את השני, אלא וועדה מיוחדת שעסקה בעניין כל שנה ושנה. בדרך כלל, לא היו תלונות, למרות שהוועדה תמיד הקשיבה אם למישהו או למישהי, לא היה נוח עם הבחירה.
"כשחושבים על זה, את צודקת," אמרה לה אביה, "עוד שנתיים וזהו.אני מקווה לגמור בהצטיינות."
"את לא צריכה לקוות, את תסיימי בהצטיינות." אמרה לה אברה וזה היה נכון. אביה הייתה התלמידה הטובה ביותר בבית ספרה וגם, כנראה ברחבי העיר כולה. בנוסף, היא ניגנה בפסנתר, חצוצרה, כינור, תופים, גיטרה רגילה וחשמלית, חלילית, כינור יער, קלרינט ועוד רבות של כלי נגינה רבים ומגוונים. אברה לא הצליחה להבין כיצד יש לה זמן גם לנגן בכל הכלים האלו, להיות תלמידה מצטיינת, לשיר ובנוסף להיות הבת המושלמת, שעוזרת להוריה בהכל. לפחות, חשבה לעצמה בעידוד, היא לא משתחצנת בגלל זה במיוחד, ובעלת אופי נוח.
"טוב, אז נלך?" שאלה אותה אביה והיא הנהנה. וכך, הן הלכו שלובות יד לכיוון בתיהן, לא מודעות לכך שבקרוב, כל מה שהכירו, ישתנה.