סיפורים בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 14 .. :) עוד 4 פרקים!

פרק 14.

בוקר. התעוררתי בלי חשק. הלכתי להכין שוקו, התעלמתי מהחפירות של עדן..
היא שכחה לגמרי למה אני מבואסת. לא ידעתי אם ללכת איתה לבית הספר, או שהיא תצטרך גם להקריב את הרושם הראשוני שכל כך רצתה שלמורים יהיה ממנה, בגלל הדבר הדפוק שלי.
בגללי, מורן חזרה מאילת.
בגללי, עדן תבריז מבית הספר.
בגללי, לחברים החדשים שלי , ל"חבר" החדש שלי, אם ככה אני יכולה לקרוא להארי, אין חיים.
ב-ג-ל-ל-י .
החלטתי ללכת היום לבית הספר. אני לא אהרוס לעדן. היא הקריבה המון בשבילי.
עדן ואני, כהרגלנו, איחרנו.
הבטתי בטלפון שבידי. השעה הייתה כבר 9:30.. אני מאחרת, חשבתי לעצמי.
נכנסתי לכיתה, והתיישבתי במקומי הקבוע שליד שיר.
הרגשתי ממש כמו לפניי כמה ימים. [השורות האלו היו בפרק הראשון, אם אתן לא זוכרות.] אך הפעם, בלי חשק. בלי חיוך.
שיר ראתה אותי, וגם לה ירד החיוך. לא רציתי בכלל לדבר איתה על משהו.
"אנחנו לא חברות." היא אמרה לי, שנייה אחרי שהתיישבתי.
"אני גם לא מעוניינת." עניתי לה. היא גלגלה את עיניה, וחזרה להסתכל על המורה. גם היא, כמוני, בלי חיוך. כל השיעור חשבתי על מה שיקרה היום, כשנלך לרחוב הנורית. כל השיעור היו בי המחשבות האלה. מחשבות רעות. הרגשתי כמו בסרט אימה. מעניין מי זה השון הזה, שבחר להרוס לי את החיים. אני רק יודעת, שאני אדע היום. למשמע הצלצול, קמתי ממקומי, והלכתי לעדן. בלי חשק לחיות בכלל. עדיף לי למות. אני לא רוצה להמשיך להיות מאויימת.
"מצטערת.." היא אמרה לי. "אם את רוצה, נחזור הביתה..הם לא ישימו לב." השתדלתי לא לבכות. לא מכאב, לא מעצב.
אלא משמחה.
אני כל כך שמחה שיש לי חברה כמו עדן.
דלת הכיתה נפתחה, ושם הייתה..
לא אחרת מאשר מורן. היא רצה אליי, וחיבקה אותי חזק חזק.
"הלוואי שהייתי יכולה להחזיר לך חיבוק.." אמרתי לה. "או אפילו לחייך אליך. אבל.."
"בלי אבל!" היא אמרה בצחקוק. "אני מתה עליך, ואני לא אתן לאיזה שון אחד לעשות לך את זה.." היא אמרה לי.
בכלל, אני שמחה שהכרתי את מורן ועדן. וגם את נוי, אופיר, מאי, זאיין, לואי, ליאם, נייל..
ובמיוחד, את הארי..
רק העובדה שהיום אנחנו נפרדים, שוברת לי את הלב.
הייתה לי הרגשה שיקרה לי משהו. שהיום…
החיים שלי הולכים להיגמר.
שוב צלצול. התלמידים חזרו לכיתות. ראיתי איך מורן יושבת ליד עדן. מולן היו ליאל והשפוטה שלה, צליל. שמעתי אותן אומרות לעדן ומורן ש'יתרחקו ממני' והתחילו לספר עליי שמועות. והן, עדן ומורן, פשוט צחקו להן בפרצוף. למרות שזה אומר שגם הן עכשיו יהיו לא מקובלות ולא אהודות, כמוני.
זאת פעם ראשונה שאני מרגישה ככה, ואני לא מבינה. למה דווקא לי מגיע?
אבל אני, מנסה להיות חיובית. בזכות זה, הבנתי שמורן ועדן, החברות הכי טובות הנוכחיות שלי, הן באמת מושלמות. ואני מאחלת לכל אחת חברות כמוהן.
למשמע הצלצול, עלינו לאוטובוסים, וידעתי שעוד מעט יסתיימו חיי.