וואן שוט – זאין 1D – פאנפיק לטיטניק – חלק ב׳
בהיתי בדמעות נושרות לאיטן אל הגלים המתנפצים בשקט על הדפנות .
״היי״ שמעתי קול מאחוריי .
סבבתי את ראשי אחורנית , מתגלה לעניי אותו הנער שהפיל לי את המגש במסעדה, נהייתי יותר מובכת ומבוישת כשידעתי שיש לי שובל של דמעות על הלחיים והוא רואה אותם .
הוא נשען לידי על מעקה הפלדה , רוח קרירה הצליפה על פניי , נראיתי כמו זומבי , הדמעות המרוחות על פניי ושיערי הסטור מרוח הפרצים המאוחרת .
״אני לא צריכה רחמים , אתה יכול ללכת״ סיננתי מבעד לשפתיי בארסיות , מנסה עדיין לשמור על פנים קשוחות אבל מודעות לדמעות שעל פניי שמסגירות את ריגשותיי .
״אני ממש מצטער על מקודם , לא התכוונתי להפיל את המגש ושיצעקו עלייך״ אמר לי מנסה לחייך חיוך מנחם שיורד מהר בגלל פניי הקבועות במסכה אטומה וקרה .
״תחייכי , איני יכול לראות את פנייך נפולות״ לוחש לי בשקט , מנסה איכשהו לנחם אותי מכול היום הנורא הזה , אבל הוא לא מכיר אותי , לא יותר משתי דקות קצרות שבהם כבר הספיק לבייש אותי מול כול המסעדה ומול הבוס שלי שכול כך חשוב לי להראות לו את היכולות שלי ושלא יתאכזב ממני .
״פשוט תעזוב , אתה לא מכיר אותי , תחזור אל חייך ההעשירים והפלצנים״ מלמלתי אליו וניגבתי את דמעותיי מעל פניי .
״תראי לי״ אמר ותפס את ידי לפני שנפלה רפויה על מעקה הפלדה , כמעט שחכתי מהזכוכית שנתקע לי שמה , ובגללה אני מדממת .
״זה כלום רק חתך קטן , עזוב אותי לנפשי״ אמרתי בעוד אני מרגישה את סכר הדמעות עומד להיפרץ ולים של דמעות לנשור מבעד עייני הירוקות .
״תלך איני רוצה לראות אותך כאן מולי , הרעת לי מספיק״ אמרתי לו בנימה ארסית , גורמת לכך שהוא ירצה להסתלק.
אבל הוא עומד נחוש מולי ומול הים הגדול, הוא הפנה את מבטו אל הים הכהה מביט בשובל הגלים הנחצים בגלל הספינה הגדולה .
״טיטניק , שם אמיץ לספינה כזאת״ אמר מנסה לשנות את כיוון השיחה .
נחרתי בבוז לניסיון העלוב שלו לנסות לשנות את נושא השיחה לשם של הספינה עלייה אנחנו נמצאים .
בלי שהוא ראה עקרתי בזהירות את הזכוכית הכואבת מידי ועטפתי את הפצע בעזרת נייר שהיה בתוך כיסי .
״למי אכפת מהטיטניק , היא הייתה ממזמן וטבעה״ אמרתי לו בנוקשות , פניי עדיין באותה נימה קשוחה , לא נותנת לרגשות שלי עוד להסגיר אותי , מייבשת לאט את סכר הדמעות הנקוו בעייני .
״ראית פעם את הסרט טיטניק ?״ שאל אותי שאלה כול כך רטורית , אין בן אדם בעולם שלא ראה את הסרט הזה , סרט כול כך ישן ויפה .
לא עניתי , משאירה את שאלתו תלויה באוויר ללא מענה .
הוא כחכך בגרונו כדי לשבור את השקט , ״מדוע אתה עוד כאן ? , תחזור אל הארוחה שלך ואל החברים שלך אני בטוחה שהם מחפשים אותך״ אמרתי לו בתוקפנות , מצפה לכך שהוא ישוב על עקבותיו ויעזוב , אבל שוב הוא עומד במקומו ואינו זז לשום מקום .
אור הירח הבליט את תווי פניו הגברים, הוא ניראה ככול היותר בן 20 , שיערו השחור הבריק לאור הירח ועיניו נצצו אל מול הגלים המתנפצים על דפנות הספינה הגדולה .
״אני לא יודע איך קוראים לך״ אמר לאחר דקה ארוכה של שקט בלתי נסבל שהרעיש באוזניי .
״לירון״ אמרתי בשקט , בקושי מצליחה להעלים את החיוך הקטן שעלה על פניי אבל מהר הורדתי אותו .
הבטתי עליו , הוא כול כך הזכיר לי את אחי החורג , אותו אחד ששבר אותי , השפיל אותי , צחק עלי , הרס לי את החיים , ושבר לי את הלב .
זה אולי נשמע דפוק , שהייתי מאוהבת באחי החורג , אבל לא שלטתי ברגשותיי ונפלתי בפח שהוא טמן לי .
״זאין״ שמעתי את קולו באוזניי שולף אותי מהמחשבות על אחי החורג , מחשבות כול כך קשות ומעיקות .
כמעט באופן אוטומטי ידי תפסה את התליון שעל צווארי , מוחצת אותה בתוך אגרופי הקפוצה .
״את לא מזהה אותי ?״ שאל לאחר רגע , ניראה כאילו הוא חיכה כבר זמן ארוך לשאול את השאלה הזאת .
״אני אמורה ?״ שאלתי בשקט לבי מחסיר פעימה , יכול להיות שאני מכירה אותו מעברי ואני לא זוכרת ?
״אני זמר מפורסם״ אמר בגאווה , כאילו זה אמור לעניין מישהו , עם חיים כמו שלי למי יש זמן לשמוע מוזיקה .
״ו..?״ שאלתי אותו , גורם ללחיו לסמיק בבושה , זה גרם לי לחייך בתוכי , לא כלפי חוץ .
״סתם חשבתי שתזהי אותי או משהו״ מלמל אלי וגירד את עורפו , ידיו נמתחו מתחת לחולצת הטריקו שלבש גורם לשרירים שלו ולקעקועים שלא שמתי לב אליהם לבלוט , מהר הסטתי את מבטי אל עבר הים הכחול עמוק , הטומן בתוכו כול כך הרבה סודות .
״היי זאין״ שמעתי קול של צעקה מאחורינו, הסתובבתי לאחור מגלה בתחילת הסיפון נער בלונדיני הקורא בשמו של זאין הבחור שעמד לידי .
״אני צריך ללכת , אני יראה אותך מחר?״ שאל אותי וחייך חיוך קטן שעלה על שפתיו .
״למה?״ שאלתי לא מבינה מדוע הוא עוד רוצה לפגוש אותי אחרי כול מה שקרה היום .
״סתם , אני מניח שאני רוצה לראות אותך שוב״ אמר לי , שוב הסומק עיטר את לחייו כניראה שהבכתי אותו עם כול הייבושים שלי .
״תפגשי אותי מחר באותה השעה כאן, אל תאחרי״ אמר לי בחיוך ורץ ריצה קלה אל הנער הבלונדיני , שניהם נעלמו ממטווח הראייה שלי אל תוך מסדרונות הספינה.
נשארתי עוד דקות ארוכות מול הים הכחול העמוק , מביטה אל הגלים המתנפצים ברכות , ידיי עדיין תופסת בתליון שעל השרשרת שלי , ׳למה אין לי את האומץ לעזאזל להוריד את השרשרת הזאת שכול כך מכבידה עלי?׳ חשבתי לעצמי ולבסוף הרפתי , נותנת לה ליפול על חזי .
העפתי מבט אחרון בגלים המתנפצים ברכות על הדפנות ושבתי על עקבותיי נכנסת בחזרה אל מסדרונות הספינה ממהרת אל מעלית העובדים כדי לחזור לתא הקטן שאני קוראת לו חדר , אני רק רוצה להתכרבל מתחת לשמיכות ולישון , בתקווה לא להתעורר .
תגובות (12)
זה אחד המושלמים !!! אני כבר כלכך מחכה להמשךךךך
מדהים ומרגש תמשיכיי
וואו תמשיכי זה יפה!!!!!! (דרך אגב המשכתי את הסיפור שלי.) חחחח
מושלםםםםם ברמות לא נורמליות !!! אהבתי !!!!
מחכה להמשך !!! ….
תמשיכייייי
יאיין זה כזה מהמממם ! תמשיכייי דחווווווופ ! <3
❤❤❤…Lorin
תמשיכייי מדהים
וואווו מדהים ❤
יש את זה ביותר מושלםם ?! ❤ תמשיכייייייי !! ( :
~ Jennifer B ~
תמשיכייייייייייייייי
וווהווו לירון הגיבה!! עכשיו את ממשיכההה!! ^-^
נ.ב- את עדיין במחסום כתיבה של הסיפור 'משוגעת'? כי אני ממש במתח!! מקווה שתמשיכי אותו בקרוב D:
זה ממש ממש יפה!!! וסתם בשביל הרגע אמרת מי לא ראה תסרט אז אני, אני לא ראיתי אותו..:)
מושלמוששששששששש זה כלכך מהמם!! נשאבתי לסיפור *~* לא קורה לי הרבה בצורה כזאת!(:
לאב יוווו