וואן שוט – זאין 1D – פאנפיק לטיטניק – חלק א׳

וואן שוט – זאין – פאנפיק לטיטניק .

חלק א׳ :

עייני נפקחו במכה , מרגישה את תנודות הגלים מעלות בחילה במעלה גרוני ומאיים לפרוץ מפי .

לקחתי נשימה עמוקה , כמעט שחכתי שאני על ספינה , בשייט מסביב לאירופה הגדולה והקרה .

קמתי בזהירות מהמיטה עליה שכבתי , המזרון הדק הרס את גבי , אבל כבר ישנתי על דברים יותר גרועים מהמזרון הזה .
קמתי באיטיות מהמיטה , תנודות הגלים סיחררו אותי , הם לא כאלה מורגשים אבל הם בהחלט שמה .
נכנסתי אל חדר הרחצה הקטנטן בתוך החדר שלי שרק אני הייתי בו , עמדתי מול המראה שקצותייה סדוקות , מביטה על ההשתקפות שלי במראה , בוחנת כול סנטימטר וסנטימטר בפניי .

שיערי השחור בקבוקים נח על כתפיי בצורה מושלמת , הבקבוקים ניראו כמו משי חלק ומלא ברק , שנאתי את השיער שלי ככה .
עייני הירוקות בהירות כמעט כמו טורכיז הביטו לעברי , התמלאתי שינאה כשהבחנתי היטב את הצבע המעורבב בעייני .
תמיד שנאתי את איך שאני נראת , תמיד שנאתי ששונאים אותי בגלל איך שאני נראת .
עורי הבהיר כמו חרסינה , ושפתיי האדומות כמו דם בלטו על פניי , אבי נהג לקרוא לי שלגייה .

ישר התכווצתי לתוך עצמי , מרגישה את הכאב החד המפלח את הלב שלי כמו סכין חדה המחלקת את ליבי לשניים .
אחזתי בשרשרת שלי נועלת את אגרופי כשהתליון מחוץ בתוך ידיי , נושמת עמוק אבל משהו חוסם את עורקיי נישמתי .
לאט לאט נרגעתי מהכאב , לוקחת נשימות עמוקות וכואבות אל תוך ראותיי.
הכאב הזה , זה כאב של 18 שנה , כאב מתמשך , כמעט מאז שנולדתי הבלגן התחיל , מאז שאימי מתה בלידה , מאז שחמש שנים אחר כך אבי התאבד מהצער ואני נשלחתי למשפחה אומנת חשוכת ילדים , היה להם ילד אחד בודד בעוד הם רצו עוד הרבה והאישה לא הצליחה להיכנס להריון עוד בגלל בעיות רפואיות .

סחרחורת שוב פקדה אותי , כמעט כמו כול פעם שאני קמה מהשינה אני מתחילה להסתחרר מהזיכרונות , אבל זה לא עוזב אותי , לא נותן לי מנוחה לרגע .
אני זוכרת את אותה המשפחה , את אותם הרגעים הקשים שהיו לי שמה .
היה להם בן נוסף שלהם , באותה תקופה אני הייתי בת 16 , הוא היה בן 18 וחצי .
הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש , הוא לא היה עוזב את מחשבותיי לרגע אחד בודד .

אני זוכרת את אותם ההבטחות , את אותם המילים , ואני ברוב טיפשותי נפלתי בפח שלו , ביופי שלו , נפלתי שבוייה לקסם האישי והכול כך רע שלו .
נפלתי שבויה באהבה , חשבתי שהוא אוהב אותי , האמנתי לכול אותם המילים שהוא אמר .
ולבסוף , מסתבר שזה רק הייתה התערבות מסריחה , התערבות עם החברים שלו , שהוא יוכל לתעתע בי , לצחוק עלי , להשפיל אותי .
אני זוכרת את אותו הרגע , את אותו הרגע שהוא אמר לי לפגוש אותו באורוות הסוסים מאחורי הבית הגדול והמפואר שלנו , שמה הוא נתן לי את השרשרת שאני תמיד נושאת על צווארי .
גם אחרי שהוא פגע בי כול כך , לא יכולתי להסיר אותה מעלי .

דפיקות על דלת החדר הקטן שלי שלפו אותי מתוך הזיכרונות והמחשבות המרים שמילאו את ראשי .
עדיין הייתי באותה תנוחה , עומדת מול המראה , ידיי אוחזות בחוזקה את דפנות הכיור עד שאצבעותיי הלבינו.
״מי שם?״ צעקתי בקול , מחכה למענה מבעד לדלת , נשמתי עמוקות לפני ששטפתי את פניי במים קפואים כמו קרח כדי להסיר מעל עייני את קורי השינה .
״לירון את מאחרת לעבודה , קדימה״ שמעתי את קולו של האחראי עלי.
כמעט שחכתי שאני עובדת על הספינה הזאת , לא נופשת בה כמו שאר האורחים הנמצאים על הספינה .
״אני כבר באה״ קראתי אל הדלת , לוקחת כמה נשימות עמוקות ועוברת לצחצח את שייני הלבנות כמו פנינים קטנות וזוהרות .

סיימתי לצחצח את שייני ונכנסתי חזרה אל התא הקטן שלי , רעוע אבל אני היחידה מבין צוות העובדים שקיבל תא-חדר לבד בלי עוד שותפים .
פתחתי את הארון הקטן בעל שני הדלתות בלבד , מוציאה מבפנים את מדי העבודה שלי , מכנס שחור פשוט ורגיל , חולצת טריקו צמודה שחורה בעלת שרוול ארוך ודק , סינר קטן הקשור מסביב למותניי בצבע שחור יחד עם לוגו הספינה.
טיטניק .
קראו לספינה הזאת על שם ספינת הטיטניק האגדית שטבעה במצולות לפני כמעט 101 שנים .
זיכרונות שוב הציפו אותי , איך ברחתי מהבית עם המשפחה האומנת שלי אחרי מה שקרה .
ולמזלי מצאתי את העבודה הזאת , מלצרית בתוך מסעדה על שייט תענוגות המפליג מסביב לאירופה .

אספתי את שיערי לקוקו גבוה שחור ומתולתל , נועלת לרגליי את נעלי הספורט השחורות הרגילות שלי שאני תמיד שמה .
אני אף פעם לא מתאפרת , עורי הצח והבהיר אינו זקוק לאיפור , כך גם עייני .
הבטתי על השעה , 19:30 , ערב עכשיו, שחכתי שביקשתי חופש הבוקר במקום לעבוד כי לא הרגשתי טוב , באתי אל החדר הקטן והלכתי לישון בגלל סחרחורות חזקות .
לקחתי נשימה עמוקה לפני שיצאתי מהתא הקטן שלי , אל המסדרון הגדול של קומת הצוות .

מיהרתי אל המסעדה בקומת המסעדות , נכנסת אל מסעדת הערב , בו מתקיימים רק ארוחות גדולות וחשובות .
זה השייט השביעי בערך השנה שאני עושה , אני כביכול כבר גרה על הספינה הזאת , זה היום השני של השייט השביעי , ואני תמיד מתפללת לפני שאני לא ייכשל במעשי הרי לקח לי כול כך הרבה זמן להשיג את העבודה הזאת ואסור לי לוותר עליה .

״קדימה לירון , שולחן 3 , השולחן הכי חשוב הערב , קדימה תצאו הם כבר חסרי מנוחה !״ אמר לי האחראי באותה מסעדה , הוא דחף לידי מגש גדול המלא בצלחות המלאות אוכל מפואר ופלצני שלא ניראה כול כך אכיל וטעים .
מרבד של עלי מנטה ומעל סלמון מבושל במי מלח ופלפל וכמה עגבניות צלויות .
יצאתי מהמטבח , ממהרת אל שולחן שלוש כדי לתת את ההזמנות שלהם , המסעדה הגדולה נגלתה לפני , כול כך חמימה ונעימה לעין .
קירות בצבע חום עמוק , מנורות נייר שדולקות מסביב על עמודים הנותנים אווירה עמוקה וחמימה יותר , נברשות גדולות המאורות באור נרות תלויות מן התקרה .

המסעדה הזאת היא המסעדה הכי אהובה עלי , אני הכי אוהבת לעבוד פה מבשאר המסעדות האחרות .
מיהרתי אל שולחן מספר שלוש , מסביב לשולחן הארוך ישבו כמה אנשים שניראו מכובדים , וחמישה נערים , כול אחד מהם היה לו מראה שונה אז פסלתי את האפשרות שהם אחים .

באתי להניח את המנה ליד אחד מהנערים בעל השיער השחור פחם העומד בתספורת קוצים מיוחדת שהדגישה את מראי פניו היפים , מראה שכול כך הזכיר לי נשכחות , המראה של אחי החורג , אחי החורג שעשה לי כול כך הרבה רע בחיים .
אותו אחד קם ומרפקו בטעות התנגש במגש הנח על ידיי והעיף אותו עלי , מלכלך עת כולי בגדי העבודה שלי בדג סלומון ובעגבניות , החלקתי על הרצפה מהאוכל .

מיד האחראי יצא מהמטבח וניגש אלינו .
״מה לעזאזל את עושה ? , את יודעת כמה עולה מנה כזאת ? , המחיר ירד לך מהמשכורת על המנות וגם על הכלים השבורים!״ צעק עלי בחוזקה מוציא את גרונו עלי וכול המסעדה מסתכלת עלי , הסומק שעיטר את לחיי בייש אותי עוד יותר .
ישבתי מכווצת על הרצפה , נאנקת בשקט מהכאב שזכוכית שבורה ננעצה בידי .
חמשת הנערים הביטו עלי , הנער שבגללו נפלתי סוף סוף הושיט את ידו ועזר לי לקום , הרגשתי כול כך מבוישת שעמדתי על רגליי .
כולם נעצו בי עניים , ״אני מצטער זה באשמ…״ התחיל הנער לומר אבל האחראי עלי עצר אותו , ״זה אשמתה בלבד , היא הפילה , היא תשלם!״ קבע ופנה חזרה אל המטבח .
לא יכולתי עוד לשאת את המבטים של כולם ננעצים בו ובוחנים אותי , הרגשתי כול כך מבוישת , מובכת , הלב שלי לא הפסיק לדפוק לרגע במשך כול הזמן הזה.

רצתי מהר מין אולם המסעדה הגדול , רצה לאן שרגליי נושאות אותי , אבל בתוך תוכי ידעתי לאן אני רצה , רצה אל הסיפון הקדמי , יודעת שרק שמה אני אוכל להתפרק בשקט בלי שאף אחד יפריע לי , הרי האזור הזה נסגר בשעה חמש מסיבות ביטחוניות .
הגעתי אל הספון , רצה אל מעקה הפלדה הגדול ונשענת עליו , נותנת לדמעות העצרות בתוכי להתפרץ ולזלוג על לחיי בחופשיות .
נותנת להן לינשור מעל פניי וליפול אל הים הגדול להתערבב בגלים .
בהיתי בדמעות נושרות לאיטן אל הגלים המתנפצים בשקט על הדפנות .
״היי״ שמעתי קול מאחוריי .