לא כל הנוצץ זהב – פרק 34

ישבתי בשדות התותים, לבד, בלי אריק. כי הוא עם החבר הכי טוב שלו.
אכלתי מהתותים, מתעלמת מהעובדה שזה אסור. חיסלתי מספר לא קטן של תותים לפני ששמעתי מישהו מאחוריי אומר: "חשבתי שאלו בשבילי."
אבל זה לא היה קול רגיל. זאת הייתה הרגשה כאילו מישהו מדבר בתוך הראש שלי.
הסתובבתי לאחור וצווחתי מהפתעה כשגיליתי את פניו של אוט קרובים במידה מפחידה אליי.
הנחתי יד על חזי ולקחתי נשימה עמוקה.
"הפחדת אותי נורא." אמרתי לו. "ומי אמר שהתותים שייכים לך?"
"הסוס." אוט השיב בראשי.
"הסוס?" שאלתי בתהייה. "כלומר, כירון?"
"כן, כן." אוט השיב. "הסוס."
הוא חלף על פניי כדי לאכול כמה מהתותים. הוא פשוט חיסל במכה אחת את כל כמות התותים שאני אכלתי עד לרגע זה.
"וואו, מישהו פה אוכל תותים." מלמלתי והעוויתי את פניי כששלחתי יד לעבר תות ואוט כמעט נגס בידי.
"תזהרי קטנטונת." אוט אמר לי.
הבטתי בו במבט חמוץ ואמרתי: "אכפת לך לא לקרוא לי ככה?"
"כן, אכפת לי. אני אקרא לך ככה."
"אני ביקשתי ממך שלא."
"אבל את קטנה. זה מסתדר."
"אתה לא יכול לקרוא לי בשמי?" שאלתי.
"מה, לילי? זה משעמם."
"אבל – "
"טוב, די, ליליאנה ג'ונסון, את מפריעה לי לאכול." אוט אמר לי ואז חזר לזלול כמה תותים.
בהיתי בו לכמה דקות לפני ששמעתי את הקולות של מארק ואריק.
התאבנתי ואז הרפיתי.
אמרתי לעצמי להפסיק עם השטות הזאת. שני אלה חברים טובים, ואין לי שום ברירה אלא להתמודד עם זה. וחוץ מזה, יש לי עוד חברים במחנה: סוזן, לדוגמה. או אמיליה, מביתן הפייסטוס. או אנטון, מביתן דמטר, או שיינה שעדיין לא ברורה. אני לא זקוקה למארק, אוט, או… אריק.
קמתי על הרגליים וניערתי את מנסי הג'ינס שלי, מעיפה את הדשא שנדבק למכנסיי.
"היי לילי." אריק קרא לעברי.
השבתי לו מבט וחייכתי בברכת שלום, הפניתי את מבטי אל מארק וחייכתי אליו חיוך קצת מאולץ.
"אז אני מניחה שדיברתם עם כירון." אמרתי כשהיו קרובים אליי.
הם הנהנו.
"אני נשאר כאן." מארק חייך חיוך מרוצה והתקרב אל אוט, מחבק אותו.
הם הביטו בעיניים אחד של השני והייתה לי הרגשה שהם מדברים בשיחה פרטית.
אריק הביט בהם ואז העביר את מבטו אליי, בדיוק כשאני עשיתי את אותו הדבר.
"אני תוהה אם אנחנו צריכים להשאיר את שני אלו לבד." אריק התקרב אלי ולחש לאוזני בלבד.
לקחתי צעד הצידה כדי להתרחק מקרבתו.
"למה?" שאלתי. "אני חושבת שכדאי שנישאר איתם, מי יודע אילו צרות שני אלה יעשו."
קרצתי אל מארק, שלרגע הביט לעברנו. הוא חייך וחזר לדבר עם אוט.
אריק הביט בי רגע ארוך. ארוך מדי.
"מה?" שאלתי וחיפשתי פגם בבגדים שלי. "משהו לא בסדר בבגדים שלי?"
כשהייתי בפנימייה, המורות היו בוחנות אותנו בדייקנות בנוגע לבגדים שלנו, כל שערה הייתה צריכה להיות במקומה. לכן הרשיתי לעצמי במחנה לא ממש לשים לב איך אני מתלבשת. חולצה של המחנה, מכנסי ג'ינס, נעלי הספורט המרופטות שלי…
"לא. את נראית נהדר, כמו תמיד."
אני חושבת שהסמקתי קצת, והפניתי את מבטי אל מארק כדי שאריק לא יבחין בזה. אבל לפני שעשיתי את זה, הייתי בטוחה שראיתי גם את אריק מאדים.
השאלה הייתה למה -הוא- הסמיק. אחרי הכל, הוא בטח החמיא למלא בנות בעבר. היה לי קשה להאמין שהבחור הזה עוד לא יצא לדייטים והתחנף לבחורות.
אוט נשכב על האדמה בזמן שמארק ליטף אותו, עצם את עיניו ונרדם.
ואז מארק הסתובב אליי ואל אריק ושאל: "נו, אריק, לא אמרת שיש איזה קיר טיפוס שרצית שאני אכיר?"