לא כל הנוצץ זהב – פרק 33 – ארוך במיוחד

"אז מה הקשר בינך לבין לילי?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל, מביט בי.
"טוב, די נראה שאתם חברים מאוד קרובים," אמרתי.
"לא כמוני וכמוך," הוא מיהר לומר.
הבטתי בו במבט משועשע.
"אולי לא כמו שנינו, אבל ברור לי שאתם מאוד קרובים."
"למה אתה חושב ככה?" הוא שאל.
הלחיים שלו בערו באדום כמו זוג עגבניות בשלות.
"טוב, הרגע הסמקת," אמרתי.
הסומק בלחייו רק גדל, ואני צחקתי.
"די כבר!" הוא קרא. "אנחנו לא זוג."
"עכשיו לא," אמרתי.
"מה גורם לך לחשוב שיש בינינו משהו?"
"אחי, היא שמה לב לדברים הקטנים שאתה עושה," אמרתי לו, והרמתי גבה כדי להדגיש את הנקודה.
"תשתוק."
"אתה תמיד אומר לי לשתוק בטון הזה כשאתה יודע שאני צודק," אמרתי לו בתוכחה.
"אוו, אתה שם לב לדברים קטנים שאני עושה, אתה מאוהב בי."
"ברור, מאמי! לחופה!" קראתי.
שנינו התחלנו לצחוק.
"מה אתה מתכוון לומר לכירון?" שאל אותי אריק.
ידעתי שהוא מנסה להסיח את דעתי מהנושא, אבל לצערי הפרעת הקשב שלי באמת גרמה לי לזרום איתו בנושא החדש.
"אני אציג בפניו את אוט, אני מניח," אמרתי, "אין לי כל כך משהו אחר לעשות."
"מה הקשר שלך עם אוט? אני לא הבנתי," הוא אמר.
"דמיין לעצמך שאתה שני אנשים. האנשים האלו מקושרים זה עם זה כל הזמן בלי יוצא מן הכלל בכל רגע נתון," התחלתי.
הוא הביט בי והנהן.
"אז זה אני ואוט," אמרתי. "הוא קיבל את האופי ממני."
אמרתי את המשפט האחרון בקול שמתאים להורים לומר בזמן שהם משוויצים בפרהסיה על הבן שלהם.
"אז אתם מדברים במחשבות וכל זה?" הוא שאל.
"כשאנחנו רוצים לדבר כמו שמדברים אז כן. תכל'ס – אני כל הזמן מרגיש אותו אצלי."
"למה הכוונה?" הוא שאל, בוהה בי.
"עכשיו לדוגמא הוא תפס ארנבת והוא אוכל אותה ברגעים אלו ממש," אמרתי.
"זה כל כך מוזר," הוא אמר, בוהה בי עם עיניים פעורות. "איך אבא שלך הגיב לזה?"
"כשהוא מצא אותי ואת אוט, הוא די רצה למכור את אוט או להביא אותו למחקר ביולוגי, ו… די ברחתי מהבית ויכול להיות שקצת פגעתי בו," אמרתי.
"פגעת בו?" שאל אריק, "כלומר… בבריחה?"
"כן," עניתי.
"טוב, ברור, כל אבא ייפגע כשהבן שלו בורח מהבית – זאת הוכחה לכך שהוא לא אבא כל כך טוב," אמר אריק.
"לא…" הסתכלתי עליו, מנסה להסביר לו.
זאת הבעיה עם אריק. יש לו לב טוב מידי בשביל להבין שלפעמים מכה הגונה פותרת הכל. הוא לא מעז להרביץ. לאף אחד. אף פעם.
"פחות או יותר נתתי לו מכות," אמרתי.
"אתה עשית מה?!" שאל אריק, "אתה מבין כמה שאתה לא בסדר?!"
"למה לא בסדר?" שאלתי.
'כי הוא רצה להרביץ לי עם המקל ששנים הוא מאיים עלי?' חשבתי לעצמי, אבל העדפתי שלא לומר את זה באוזני אריק. זה רק עלול לגרום לו לכעוס מאוד על אבא שלי ולעשות מעשה קיצוני. הוא אפילו לא ידע על כך שאבא שלי נהג להרביץ לי עם המקל ההוא.
בסופו של דבר הגענו לבניין המרכזי – כמה קומות וקיר צבוע בתכלת.
שבשבת ארד הסתובבה על הגג שלו.
במרפסת, ליד שולחן עץ, ישב כירון בכיסא הגלגלים שלו ופתר תשבץ כלשהו.
"הו, שלום אריק, ומארק," אמר כירון והביט בי, "שמע, אני מבין שקשה לך…"
"לא, לא, זה לא זה," אמרתי.
"אני מבין שאתה בוודאי נסער," התחיל כירון שוב.
"אני לא צריך שום שיחת עידוד," עניתי בקצת רוגז.
"אז מה העניין?" שאל כירון.
"זה פשוט ש… תהיתי לעצמי – אם אני לא חצוי, איך זה שחציתי את גבולות המחנה?"
"זה הדבר המביך. אין לי שמץ של מושג. גם לא לאלים, דרך אגב," אמר כירון.
הוא הביט בי במבט כהה, כאילו שוקל את האפשרות שאני מרגל או משהו שהגיע כדי להשמיד את המחנה.
"יכול להיות שיש לזה קשר לכך שיש לי דרקון?" שאלתי.
העיניים של כירון התרחבו.
"דרקון?" הוא שאל.
"כן."
"אתה רוכב?"
"כן."
כירון היה המום, ואז חייך באושר.
"זה מסביר הכל!" הוא קרא.
ואז בקול מתרגש :"הרוכב הראשון שלנו!"
"מה?" שאלתי.
"הרוכבים הם אנשים חזקים, גיבורים גדולים. אתה הרוכב הראשון שלנו במחנה," אמר כירון.
"ולמה אתה כל כך מתרגש?" שאל אריק.
"זה נחשב לכבוד גדול להיות מארח לרוכב ולדרקון שלו. זה מביא מזל טוב מאוד," הסביר כירון.
"אם כך…" אמר אריק בהתרגשות.
"כן, מארק כריסטיאן זנדק, אני באופן רשמי רוצה להביע את רצוני העז לארח אותך ואת דרקונך…"
"אוט," השלמתי. "קוראים לו אוט."
"אותך ואת אוט," אמר כירון, ואז חייך חיוך רחב.
"אני כמובן… אשמח לראות את הדרקון…" מלמל כירון.
חייכתי גם אני, וקראתי לאוט במחשבות שלי.
אוט הגיע תוך כמה רגעים, איך שדאה באוויר ואז נחת אל המדשאה הרחבה שאל מול הבניין המרכזי שנפרשה עד לספסלים הלבנים עליהם אכלו את ארוחות המחנה.
כירון היה מוכה תדהמה.
"אני פשוט לא מאמין!" הוא קרא, "זה לא סתם דרקון! זה דרקון זהוב!"
"מה כל כך מיוחד בזה?" שאלתי.
"אויש, מארק, מה לא מיוחד בי?" שאל אוט, קולו מתנגן במחשבות שלי. אל תשאלו אותי איך, אבל גם יכולתי להרגיש את הקול שלו בתוך המוח של כירון ושל אריק.
"אתה שוויצר מידי," אמרתי לו במחשבות שלי, "תנסה להנמיך פרופיל."
הרגשתי הסכמה מצידו, ואז הבטתי שוב בכירון.
"מה כל כך מיוחד בדרקון זהוב?" שאלתי שנית.
"הוא הדרקון שמביא הכי הרבה מזל," הסביר כירון, "מהדרקונים של הרוכבים, כמובן."
אוט השעין את ראשו על המדשאה ונשף בדשא.
"ומה אם יפגעו בו?" שאלתי כאשר המחשבה המטרידה הכתה בראשי.
"היום בארוחת הערב אודיע לכולם עליך ועל אוט, ועל איסור תקיפתו של אוט," הסביר כירון.
"נפלא," אמרתי.
"מארק!" קרא אריק וחיבק אותי, "אתה במחנה!"
"וגם אתה במחנה!"
"אני מריח תותים?" שאל לפתע אוט.
"תותים?" שאלתי בקול רם.
"יש כאן תותים, כן," ענה כירון.
"אני רוצה תותים," אמר אוט בראש שלי.
"אהה…" אמרתי, "אוט רוצה תותים."
"והוא יקבל," אמר כירון. "טוס אל השדה, אוט, וקח לך תותים כאוות נפשך."
"רק לא יותר מידי," אמרתי לו, "בכל זאת – זה של המחנה."
"סמוך עלי, קטנטוש."
חייכתי אליו והוא נטש אותי לטובת כמה פירות אדומים.