עולם מושלם – פרק שלישי חלק ד' מוקדש לטיילת בספארקינס (אור)

~זאין~

עבר עליי די הרבה בזמן האחרון.. אני לא יודע למה, אבל אני די מצוברח, אולי זה בגלל שאני ופרי נפרדנו לא מזמן, אולי זה בכלל שפתאום אני רואה את כל החברים של עם חברות, עם בנות ליד ורק אני לא, אני לא יודע למה, אבל זה גם ממש לא חשוב, כי זה עושה לי רע ואני צריך להפסיק את זה!! אני לא אוכל, אני לא שותה, אני לא עושה פעיות גופנית, כל היום או בחדר שלי, בוכה ובוהה או בסלון משתעמם מול הטלוויזיה! מה קורה לי? אני לא מבין מאיפה זה נחת עליי!!
"זאין, הכול טוב?" ליאם שאל אותי בזמן שהוא מתיישב לידי בחדר שלי, על המיטה המוצעת בצבע ירוק שלי, מסתכל בעיניים שלי כמו שכבר לא הסתכלו עליי הרבה זמן… בדאגה. דאגה אמתית.
"לא, שום דבר לא טוב!" החלטתי להגיד את האמת, בניגוד לכל הפעמים שאני שם את כל המסכות האלה, הבנתי שאני לא יכול להסתיר מכל העולם את הרגשות האמתיים שלי, זה לא בסדר..
"נו, אז מה קרה?" הוא שאל באגביות, כאילו אני בסדר גמור ובכל זאת, הרגשתי מין חור שנפער בבית החזה שלי, צורב וכואב כשרפה כשהוא שאל את השאלה הפשוטה הזו. "תקשיב, אני לא אוכל, אני לא שותה, אני מצוברח ולא יוצא, אני לא עושה פעילות גופנית, אני חושב על דברים שהם הדבר האחרון שמעניין אותי במצב רגיל, המוות, הזמן שנותר לי לחיות ועל מה אני מבזבז אותו… אני לא יודע מה לעשות!" אמרתי לו בייאוש, ככה גם הרגשתי, מיואש לגמרי, פשוט לא ידעתי מה קורה איתי, אף פעם לא הגעתי למצב שאני שואל את עצמי 'היי אחי, עוד כמה זמן נותר לך עד שתמות בכאב וייסורים, שתעזוב את העולם בלי שהספקת כלום?', אף פעם לא הייתי עד כדי כך… לא אני.
"אהה….. זו הבעיה? זה פשוט. חסרה לך אהבה." הוא אמר וחיוך בצבץ על שפתיו, ראיתי איך הוא נדלק על אופיר בשנייה הראשונה שהוא ראה אותה, אז לו לא חסרה שום אהבה, אפילו שיש עוד מישהו שאני חושד בו לגבי אופיר…
אבל אני בטוח שגם לי אין בעיה בקטע הזה, אני כבר מצאתי את האהבה שלי… אור. אור, היא המלאך שלי, היא בדיוק מה שהייתי צריך אחרי שפרי זרקה אותי בצורה שכזו, כזה גועל נפש וזלזול, היא בדיוק מי שהיית צריך שתהיה לצדי, תנחם אותי, והיא עוד דיירקשנית… 'היא שלי', חשבתי לעצמי. 'כלכך שלי.'
"אני לא חושב שיש לי בעיה בקטע של האהבה, כבר יש לי את המישהי שאני מכוון אליה, וזה אפילו לא קשר לפרי." אמרתי לליאם, שהסתכל עליי מופתע במעט, זה כבר לא קשור לפרי, לא לבנים, לא ל'וואן דיירקשן', זה כבר לא קשור לאף אחד, רק אליה, כשהיא לצדי אני מאושר, אני אוהב אותה, אהבת אמת, ואני יודע זאת, היא מפלחת את חזי בכאב כמו הסכין החדה שבכולן, אני פשוט… אוהב אותה.
אבל מסתבר שאת שני המילים האחרונות אמרתי בקול רם מדי, כי ליאם שמע אותן ושאל "את מי אתה אוהב? אחי, יש משהו שאתה מסתיר ממני? ממנו? מהבנים?" הוא שאל ומיד התחלתי להסמיק, האודם עלה בלחיי בתוך שניות ספורות, לא ידעתי איך להתחמק מזה הפעם, זה כבר היה מעבר למה שתכננתי לומר, והבנתי שאני לעולם לא אוכל לספר לאנשים את הסודות שלי, אלה האמתיים…
"נו, זאין? אתה יכול להגיד לי מה קורה איתך?" ליאם שאל, מעט חסר סבלנות, והחלטתי שאם כבר חשפתי את עצמי, אז עד הסוף. חוץ מזה, למי כבר ליאם יכול להגיד? לבנים? אוי לא, אני חייב להשביע אותו שלא יאמר לאף אחד, אפילו לא לנייל, ובעיקר לא ללואי…
"אני מאוהב באור." הוצאתי את זה בפעם אחת, עיניו של ליאם נפערו באחת ולסתו נדמתה כעומדת להתרסק לרצפה ולשבור את הקרמיקה שהייתה מונחת על הקרקע. הוא הסתכל עליי כאילו אני חייזר מהחלל החיצון, ומיד עלה לו רעיון בעיניים, יכולתי לראות את זה! פשוט לראות את מה שקורה במוח שלו!
"טוב, אז אם אתה מאוהב בה, אני יכול לעזור לשדך ביניכם. זה יהיה קל." הוא אמר וחיוך זדוני הבזיק על פיו. "בלי לגלות לאף אחד, כן?" שאלתי, סוקר אותו, את חברי מכף רגל ועד ראש, "זה יהיה הסוד שלנו." הוא סיכם את השיחה הקצרצרה שלנו ויצא מהחדר שלי.