חצאים- פרק 22

" אני יכולה להתערב? " שאלה עלמה.
" בטח " אמרה ענבר.
" תראי שנייה.. " היא אמרה ונעמדה מולי אחרי שאני וענבר הרצנו את הטקסט כמה פעמים כדי לעזור לה להתאמן. " בסצנה הזאת את צריכה להיות יותר קרובה אליו, קשורה אליו, תיצמדי אליו, תרגישי שהוא שלך. אפשר? " היא אמרה והושיטה את היד אל המחזה. ענבר נתנה לה אותו בחיוך. היא התחילה להקריא כמה קטעים, הסתכלה לי כל הזמן בעיניים, היא שיחקה כמו שמעולם לא ראיתי אותה משחקת. היא הדהימה אותי. היה משהו מאוד טהור ומאוד נינוח במשחק שלה, כאילו היא לא מתאמצת להיות הדמות הזאת. היא ליטפה לי את הראש, אני לא יכולתי להביט לה בעיניים. היא הסתכלה לי עמוק עמוק אל תוך העיניים כשכן היה לי האומץ להביט בה.
" הבנת? " היא פנתה אל ענבר, " את מצוינת, את באמת מצוינת, זה פשוט דורש טיפה יותר אומץ.. " היא נאנחה.
" את ממש טובה " אמרה ענבר לעלמה. עלמה חייכה חיוך קטן מבוישת, היא כל כך יפה כשהיא מבוישת.
" זה סתם תחביב " היא אמרה. אני יצאתי מהחלומות שלי. " זה ממש לא תחביב " אמרתי, " את באמת מצוינת. אני מכריח אותך להצטרף לתיאטרון כשאת מגיעה לבית הספר.. ".
" זה לא בשבילי " היא אמרה בחיוך והתיישבה חזרה, " טוב תמשיכו " היא אמרה בחיוך רגועה.
" חכי חכי " אמרתי לה בצחוק, " אני עוד אשכנע אותך ". היא הרימה את שתי הכתפיים שלה למעלה כמו מסמנת 'בהצלחה' ואני וענבר המשכנו להריץ את הסצנה. אחרי עוד רבע שעה משעלמה ניסתה את התפקיד של ענבר, ענבר כבר הייתה מותשת ונתנה לנו ללכת הביתה. ליווינו אותה לשער בית הספר ומשם פנינו לחנייה. נכנסו שנינו לאוטו מחויכים ונסענו אל הבית שלי.
" היי " צעקתי בכניסה לבית.
" היי " אמא קראה ובאה לקראתי, " היי עלמה נחמד לראות אותך ".
" היי " היא אמרה קצת מבוישת.
" מה קורה? " שאלתי.
" בסדר גמור. רעבים? " אמא שאלה. הסתכלתי על עלמה והיא בדיוק הסתכלה עליי, " כן מאוד " אמרתי לה.
" אחלה, בדיוק הכנתי אוכל. אני הולכת למשרד לעבוד קצת, תהנו ".
" תודה " אמרה עלמה בחיוך, אוי היא כל כך מנומסת. הלכנו לכיוון פינת האוכל והתיישבנו, המשכנו לדבר קצת על לימודים. סיימנו לאכול ואז קלטתי שלעלמה יש את הפיהוק הכי עייף שראיתי ממנה בתקופה האחרונה.
" לישון? " שאלתי.
" לא לא אני בסדר ".
" עלמה אל תצחיקי אותי, יכולת לבלוע אותי עם הפיהוק הזה ".
" אני באמת קצת עייפה.. " היא השתכנעה.
" בואי " אמרתי, פיניתי את שתי הצלחות שלנו לפני שהיא הצליחה להתנגד ויד ביד עלינו לחדר שלי. היא הורידה נעליים ועלתה למיטה. אני באתי לצידה, נישקתי אותה ביד. ליטפתי לה את הלחי והיא רק החזיקה חזק את היד שלי והידקה אותה אל הלחי שלה. היא חייכה אליי ואני אליה.
" את יודעת שאת חשובה לי נכון? " שאלתי.
" כן.. " היא נאנחה, " ואתה יודע שאתה חשוב לי? ".
" תמיד זה משמח לשמוע את זה שוב " אמרתי ונישקתי לה את המצח.
" אני נרדמת " היא אמרה.
" תשני.. רוצה עליי? " שאלתי.
" אני לא אתנגד " היא אמרה. אני הסתדרתי והיא הניחה את הראש שלה על הבטן שלי. התחלתי ללטף לה שוב את הראש ותוך כמה שניות אני חושב שהיא נרדמה. כל המחשבות שעלו לי בראש זה כמה שהיא יקרה לי, כמה שאני יכול להישאר ככה לכל הזמן שבעולם. חשבתי על דברים נוספים שאני יכול לתת לה, מעבר להשכלה ולבגדים. הרגשתי שמשהו חסר, משהו שגם יכול לשרת איפשהו את האינטרסים שלי, שיכול לחבר בינינו עוד טיפה יותר. שום דבר לא עלה לי בראש. עצמתי גם אני עיניים וניסיתי להירדם קצת, רק רציתי להישאר רדום כשהיא איתי, שהיא לא תעזוב אותי לעולם. המחשבה על שנינו ביחד לתמיד, לחתונה ולילדים שוב עלתה לי במוח. במקרים אחרים המחשבה הזו הייתה מפחידה אותי, ודווקא עכשיו למרות הזמן הקצר שאנחנו מכירים, הרגשתי שזה בכלל לא הזוי לחשוב על זה. הרגשתי שעלמה תישאר שלי ותהיה שלי לעולם, וככה אני תמיד אשאר מאושר.