הבלש פרק 10

רעידת האדמה הייתה כל כך חזקה שנפלתי על ריי, שבמקרה היה לידי, מסכן. זה היה מינימום שמונה בסולם ריכטר, אין לי מושג איך שרדנו את זה. כולם נפלו ככה שבסוף ריי נפל עלי ואז אני עליו שוב וככה גם מורן נפלה עלי, ונפלתי גם על כריס,שהיה ממש לא מרוצה מזה. עד שהגענו עברו הערך עשר דקות, ואלא היו עשר הדקות הנוראות בחיי.
כשרעידת האדמה עצרה עדיין היינו בחדר האבן, אבל בצד הופיעה דלת עץ. התחלתי להתקדם לעבר הדלת, בזמם שכל השאר עדיין התאוששו מהרעידה. פתחתי את הדלת בקול חריקה, ובחוץ ראיתי,טוב אני מניחה שלא יאמינו לי, אבל ראיתי את ניו יורק. איך הגענו מלונדון לניו יורק העשר דקות, אין לי מושג. מה אנחנו עושים שם, אין לי מושג. סגרתי מהר את הדלת, לא נראה לי שהמראה שלי ישתלב שם בצורה טובה.
כולם כבר הספיקו לקום, ואז מרווין התעורר מהספר, זה הבהיל את כולם,חוץ מריי שעדיין לא יצר קשר עם מישהו לעומת כל השאר.
"מרווין,כמה נחמד שחזרתה, ממש אחרי רעידת האדמה ולא עברתה איתנו את אחת הסכנות הראשונות של השמונה, מעוד נחמד" אמרתי מביטה בעיני ההולוגרמה שלו זועמת.
"טוב ליידי הדסון אולי כדאי שתירגעי עם את רוצה לגלות את האמת על הורייך" אמר וחייך כשראה שאני כפאתי. איך הוא ידע על זה? לא סיפרתי לאף אחד ואני לא מתכוונת לתת הסברים לכל השאר עכשיו.
"טוב שמונת הנבחרים שלנו מוכנים לצאת? גם אם לא, ברוכים הבאים לניו יורק 1961." אמר.
כולם נראו מעוד נרגשים, אני מבינה אותם, אבל בכל זאת אנחנו שמונה טיפש עשרה מהמאה ה-21,לא נראה ל שהם ממש ישתלבו בשנות ה-60. למזלן של הבנות הבאתי להן בגדים שיתאימו.
"טוב בנות,כל אחת מקבלת ממני עכשיו שמלה, בכל זאת אנחנו בשנות ה-60" אמרתי מגחכת.
"למה שנקבל ממך שמלה בדיוק? לא ידעתי שיש לך כאלה…" אמרה לידיה שעדיין כעסה כי חשפתי אותה.
"כי אנחנו בשנות השישים ואת לבושה למאה העשרים ואחת! מה לא מובן בזה?" אמרתי אדישה. נתתי לכל אחת מהן שמלת צווארון ומרווין הפנה אותן לשירותים שאיכשהו הופיעו שם פתאום, ממש משום מקום.
"ומה איתך?" שאל ג'רי.
"אני לבודה בהתאם לכמעט כל תקופה. כשנגיע לשנות העשרים אני אחליף" אמרתי. אני יכולה להיות סוכנת בתקופה הזאת, או סתם משהי שמחקה את שר. אבל כדי לגרום לו סיפוק הוצאתי במהירות כובע מהתיק שלי. הכובע השתלב טוב עם התספורת הקצרה שלי שגם התאימה לתקופה. "טוב יותר?" אמרתי לג'רי שנראה מהופנט מהכובע שלי, ממש מוזר לא?
"כן יותר טוב" אמר מגחך ואז הבנות יצאו מהשירותים. כל אחת השמלה בצבע אחר, תכלת, ורוד, וכתום בהיר. ואז כל הבנים היו מהופנטים כי מורן ולידיה הסתובבו בשמלות שלהן בזמן שיוקה התקרבה אלי כדי להסתכל מהצד ולא להיות חלק מההצגה.
"כן, כן, אתם יכולים להפסיק להזיל ריר, אנחנו צריכים ללכת" אמרתי.
"ולמה את לא בשמלה?" אמרה לידיה, אני נשבעת שהיא מנסה להתגרות בי…..ואם היא תמשיך…..
"כי אני מתאימה לתקופה" אמרתי מנסה לא לרצוח אותה ומראה את הכובע שלי. וכולם צחקו, וזאת כמובן הייתה הכוונה של להראות את הכובע הזה.
"טוב יוצאים?" שאלתי את כולם.
"אבל לאן?" הם שאלו בחזרה.
"זה לא ברור? למטה הבלש לשנת 1961"