סיפור אופטימי

סוף סוף השעה 18:00 ואפשר לצאת מהעבודה. שדרת מאגרו (Bulevardul Magheru) מלאה באנשים, בקושי אפשר להתקדם, ואי אפשר להימלט מהשלוליות. עוד מעט ערב ובקושי ניתן לראות משהו. הקיצוצים האחרונים השאירו את בוקרשט בחושך כמעט מוחלט. קר עכשיו והרוח די חזקה. הכול אפור – גם הבגדים וגם העיניים. הצליח בקושי להגיע לרמזור. עכשיו רק יחכה מעט ואז יגיע לצד השני יחד עם חמש מאות אנשים נוספים. זה החלק הקשה. לאחר מכן, ב-קאלאה ויקטוריאי (Calea Victoriei) הולכים ופוחתים האנשים. הולך מהר, מרוכז רק בעצמו ובהליכה. יש לו עוד 45 דקות. אחר כך לחזור הביתה, להתארגן וללכת לישון מוקדם כי מחר צריך להתעורר ב-4:30 בבקר ולמהר לחנות הבשר שליד האוניברסיטה. אמרו לו שבוודאות יהיה עוף, אבל ייתכן גם בקר, ובשביל זה צריך להגיע מוקדם, לפני חמש, כדי להיות בתחילת התור.
כבר הרבה פחות אנשים והרבה יותר קר. הגיע… בפנייה חדה שמאלה, כדי שאיש לא ישים לב, נכנס למוזיאון לאומנויות. בחוץ הבניין גדול, קר, רשמי ומכוער, אבל הוא כבר אינו רואה אותו. בפנים חללים ענקיים, עם תקרה בגובה של 8 מטר לפחות. כרגיל, הוא המבקר היחידי. בשעות האלו פרט לצוות אין איש. יש לו כמה אפשרויות; לפנות שמאלה לאולם הרנסנס, למעלה לאומנות העכשווית, אולי לאיזור התערוכות המתחלפות. הפעם הוא אפילו אינו חושב על האפשרויות, פשוט ממשיך ישר לתוך אולם הפוסט-אימפרסיוניזם. ספסל העץ, חום כהה וכבד, מחכה לו במרכז האולם, והוא מתיישב בכבדות. הראש נופל, רגל על רגל, ידיים משולבות על החזה, עיניים עצומות. אפילו מחשבה אחת לא עוברת לו בראש. שקט בחוץ; הרעש של עקבים על ריצפת השיש וכמה מלים שעוברות מחדר לחדר משתלבים בתוך השקט.
לאחר זמן, אולי חמש דקות, אולי חמש שנים, הוא לא יכול לדעת, מזיז את היד ועושה סיבוב עם פרק היד. האצבעות זזות כאילו מעצמן. מרגיש יותר טוב. בכל זאת המוזיאון הוא המקום האחרון המחומם בבוקרשט וגם מואר ועוד בתאורה נעימה. מוריד את הכובע, פותח את המעיל הכבד. בקושי, מבעד למעיל ולחליפה, מגיע לעניבה ומשחרר. לוקח נשימה. ואחריה עוד נשימה, הרבה יותר עמוקה. לא נשם כבר כמה ימים. מותח את הרגל הימנית, מרים אותה טיפה מהרצפה ומסובב קצת את הקרסול… מגיב וזה נותן תחושה נעימה. עוד סיבוב הפעם של הצוואר. מאוד איטי, על צד שמאל. והעיניים נפקחות. האנשים מ-Grand-Jatte* עדיין שם: על גדות הנהר, עם השמשיות שלהם, והכובעים המצחיקים. רואה פתאום אדום, כתום וירוק חי. התחושה היא כמו של ארוחת גורמה אחרי צום של שלושה ימים. קם מהספסל ומתקרב לתמונה. בולע עוד פרטים ועוד פרטים ועוד צבעים ועוד נקודות אור. מאיפה הכוח הזה בתמונה? איך הוא עדיין פועל אחרי 150 שנה? מתיישב שוב על הכורסה, עכשיו זקוף וצלול. עוד כמה נשימות, עוד מבט לאנשים שנהנים על הדשא, במרחק 150 שנים, בצהרי יום שבת. קם והולך בצעדים מהירים לדלת היציאה.
*A Sunday Afternoon on the Island of La Grande Jatte; Georges Seurat.