הבלש פרק 9

ידעתי שאם הם יראו את הספר דעתם תשתנה לחלוטין, אבל הספר לא תמיד עושה מה שאני רוצה שהוא יעשה. אם גם הפעם כמו כמה פעמים בעבר הספר לא יעבוד, הם יחשבו שהשתגעתי סופית, ואז אני אצטרך להרוג אותם כי, טוב הם יודעים יותר מדי.
הובלתי את כולם לספרייה. טוב, הגיעה הזמן להראות להם את הספר. ל'חת כיסא ועליתי עליו כדי להוריד את הספר שהיה במדף הכי גבוה. בינתיים ראיתי את לידיה ומורן מדברות ומסתכלות על המסקנות מהניסויים שלי, ג'רי יוקה ואייס מדברים ואיתם כריס שנראה מעוד לא מרוצה. וריי בדיוק כמו שאני הייתי עושה במקומו, עמד בצד ולא דיבר עם אף אחד.
הורדתי את הספר שכתוב עליו "הבלש".
"אתם יכולים לבוא לפה?" שאלתי, וכולם באו לכיווני. פתחתי את הספר בעמוד 111 כי עד העמוד הזה הספר היה ריק לגמרי. ואז הרגשתי רעידת אדמה. כשפקחתי את עיני כבר לא היינו בספרייה, היינו בחדר אבן עם ציורי קיר עתיקים. בציור אחד היה סימן שאלה גדול וממנו חצים מתוחים לכל מיני סוגי אנשים, בצד אחר היה סימן שאלה שהורג אנשים. אני מניחה שסימן השאלה הוא הבלש, הוא לא יכול להיות אף אחד אחר.
"אלכס, מה קורה פה?" אמרו חצי מהם מבוהלים. אני ידעתי איפה אנחנו. זה חדר הנבואה, החדר שבו נשמע הנבואה לראשונה והחדר שבה יתחיל המסע שלנו.
"ברוכים הבאים" נשמע קול גברי, אבל קול זמן ורגוע, כמו של סבא שלי. כולם הביטו לעבר הספר, כי זה נראה כאילו הקול בקע ממנו. גם אני הפניתי את מבטי, וראיתי הולוגרמה של איש, בעל משקפיים קטנים, אף נשרי, ותספורת מעוד מסורקת. "אני שומר הספר ואני מניח שאתם השמונה" אמר רגוע.
הבנתי שאף אחד אחר לא עומד לענות אז עניתי לו בעצמי "כן, אנחנו השמונה נעים להכיר" אמרתי וכדתי, אני מניחה שהוא חושב שהוא מעוד חשוב, ועדיף שימשיך לחשוב כך. כולם ראו שכדתי וכדו אחרי.
"יופי עכשיו כשאני יודע מי כל אחד מכם, בואו נתחיל" אמר. "אבל לפני זה אני רוצה שכל אחד מכם ילד לביתו יביא לעצמו אוכל, בגדים שיתאימו למסע, ועדיף גם משהו שיתאים לשנות השישים" אמר מחייך חיוך ערמומי. לפני שמישהו הספיק לשאול משהו, חזרנו לספרייה. גרמתי לכל אחד להבטיח שעוד עשרים דקות יחזור לפה, ושלחתי אותם להביא את הציוד. הורדתי אתה השמלה ושמתי ודר שחור, ג'ינס, ומעיל עוד ארוך. לקחתי את התיק של אבא שלי, והכנסתי לתוכו את כל הרשימות שלי, את הנבואה, את פיסת הנייר שלי, הרבה מעוד אוכל, בגדים של שנות השמונים, השישים, השבעים, העשרים, והארבעים. ואני יודעת מה אתם חושבים, אין סיכוי שהכל נכנס לשם, אבל זה תיק קסום, יש בה יותר מקום מבמשאית, אני יכולה להכניס לשם ספה ועדיין יהיה מקום.
שמעתי צלצול בדלת, פתחתי והפעם כולם היו שם יחד בבגדים שמתאימים למסע תיקי גב ארוזים.
"ומה אם התיק שלך?" שאל אותי כריס…..לפעמים באלי לרצוח אותו.
" יש לי כל מה שאני צריכה" אמרתי ועלינו לספרייה. שוב פתחנו את הספר, שוב הופיע האיש הזה. והתחיל לדבר "טוב אני רואה שאתם מוכנים, אני מרווין, אני אלווה אתכם במהלך המסע. שמתחיל עכשיו" והתחילה רעידת אדמה.