שירי את זה , אליס!

המשפט הזה מתנגן לו בראשי ,
מנדנד בראשי , מנדנד לי במוחי.
"שירי את זה , אליס!"
כל יום המשפט הזה ,
בבית הספר , בבית , בכל מקום אפשרי.
רק לחזור על השורות , הלוך ושוב.
"האהבה הראשונה…האהבה שנעלמה…"
אני מזמזמת את השורה הזאת , מזמזמת לחינם.
******
אני יושבת כאן , עם דף , ועט.
אני צריכה להכין משהו להלוויה , להלוויה של אימי שכרגע , צופה בי בשמיים.
אני מתחילה לחשוב , לחשוב איך , מה היה הסגנון שלה? האם היא תחשוב שזה יהיה איכותי? האם אני בטעות אזייף באמצע?
השאלות האלה מתרצצות במוחי , לא נותנות מנוח.
ושוב , בחוסר תקווה , אני מזמזמת לי את השורה הבאה.
"האהבה הראשונה….האהבה שנעלמה…"
אני ממשיכה לזמזם בשקט.
"אני חושקת למצוא אותה….האהבה שנעלמה…."
לפתע התחלתי לשיר בקצת קול , ואז פרצה מגרוניה הרמוניה גדולה , הרמוניה של שירה ובכי כאחד.
"האהבה שלי , אני אמצא אותה.."
הדמעות זולגות מלחיי.
"אני ימצא אותה בסוף…"
******
היי , זאת אני , אליס.
זמרת מצליחה , והכל בגלל התקווה שלי…
"זאת האהבה שלי , אני אמצא אותה…בסוף…"
ותמיד , באותו התאריך של פריצת ההרמוניה הראשונה שלי , אני מזמזמת את אותה השורה….