החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 47 חלק א'.

"מה הכנת?" שאלתי בעודי נגררת אחריו, ניחוח נפלא מילה את חושי והטריף אותם עד איבודם. "מקרנו ברוטב שמנת עם פטריות, תפוחי אדמה אפויים וסלט יווני. " הוא אמר בגאווה וניפח את חזהו השרירי. צחקקתי ונשקתי ללחיו, צופה בעיניו נסגרות ומבט התענוג מופיע על פניו, כאילו הנשיקה הזאת זה הדבר שעליו חלם במשך כל שנותיו. "את רעבה?" הוא שאל, "לא מאוד." הודתי. "לא נורא." הוא אמר ולקח את הצלחת שלי, שם ממני מנה של פסטה ותפוחי אדמה. "סלט?" הוא שאל, אך לא חיכה לתשובה ושם כשתי כפות הגשה על הצלחת והניח אותה מולי. הוא עשה את אותו הדבר בשבילו והתיישב מולי. "איך?" הוא שאל, ממשיך לסובב את המקרוני סביב מזלג הכסף. "מעולה!" אמרתי והמשכתי לאכול. הוא חייך אלי, ממשיך לאחוז במזלג והסכין אך מבטו תקוע בי, הוא בחן אותי הלוך ושוב. הסטתי ממנו את מבטי והמשכתי לאכול בידיעה שהוא מסתכל על כל תזוזה שלי. "חזרתם!" קול קרא מבעד לפתח המבטח ולואי רץ כיווננו, למרבה הפתעתו של הארי, לואי התנפל עלי קודם עד מצב שאנו על הרצפה והוא מחבק אותי. "לואי, קום ממני! אתה כבד." צעקתי. הוא קם ממני וצחק. קמתי גם אני ודחפתי אותי מעט, הוא דחף אותי בחזרה והמשיך לחייך, לא מביט בארי שתלה בנו מבט משתהה. "תגיד לו', מתי אתם הולכים?" שאל הארי, "עכשיו." הוא בדק באייפון שלי ורץ החוצה תורק אחריו את הדלת.
"כשאני אבין את הבן-אדם הזה, העולם יקרוס." מלמלתי והצלחתי לגרום לצחוקו של הארי לפרוץ החוצה.
"מה זה?" שאלתי כשראיתי אותו מוזג לכוסות שלנו נוזל שקוף. "יין." הוא אמר בפשטות, "אתה רוצה לגרום לי להשתכר בכוח?" שאלתי בחיוך, "אולי…" הוא מלמל וצחק. המשכתי לאכול מעט, אני חייבת לתת לבטן שלי את ההרגשה שאני יכולה לאכול יותר.
מה שיעזור לי לצאת מהבלומיה.
לפתע רעש של זכוכית מתנפצת לאלפי רסיסים הגיע לאוזנינו, הארי הסתובב במקום, בקבוק היין נפל מידו והתנפץ, מעיף רסיסים ויין לכל עבר.
"שלום הארי, זוכר אותי?" קול שאל מאחוריו.
"סטלה…מה, מה את עושה כאן?" הוא גימגם, "מחזירה לעצמי את הכבוד שלי." היא לחשה בארסיות. "הארי, הארי, מי זאת?!" שאלתי ונעמדתי לידו, מסתכלת במבט נוקב על האישה שעמדה מולי. "אאה, אז את הזונה החדשה שלו?" היא שאלה, "אני מציאה לך ללכת עכשיו!!" היא אמרה. "וכן, אני יודעת מי את, מאי הורן האגדית, לא כן?" היא שאלה בטירוף מוחלט! "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. כדאי לך לעוף מפה, או שאני אקרא למשטרה." אמרתי, נעמדת בינה ובין הארי. מנתקת את קשר העין שלהם. "מאי, אל תתערבי בזה." הארי סינן לעברי, גלגלתי את עיניי וחייכתי חיוך מתקתק לעברה של סטלה. היא כיוונה לעברי את האקדח, דחפתי את הארי בביטה לאחור, מרגישה איך גופו מתקפל ונופל לאחור בעוד אני מזנקת קדימה ומפילה את סטלה. הרגשתי כאב מפלח את יד ימיין שלי אך לא התייחסתי אליו, למרות שכן שמתי לב לכמות הדם שיצאה מאותו המקום. סטלה הביטה בידי בבחילה קלה, הסתערתי שוב, הפעם, הרגשתי את הכאב במותן שלי.
לא היה לא שום ספק.

היא ירתה בי.
הסתכלתי לעברה, היא שכבה על הרצפה, מנסה להשתחרר מכבלי הטלוויזיה שהיא הסתבכה בהם. לקחתי נשימה עמוקה, נעמדת ומעל ראשה ומכה את רכתה.

זהו זה, זה נגמר… הסתכלתי ידי ועיניי התגלגלו בחוריהן. שלשוה כדורי ברזל היו מוטבעים בידי וכמות הדם שנזל ממנה היה לא יתואר. החנקתי אנקת כאב. שמעתי את הדלת נפרצת ושוטרים דוהרים פנימה. "מאי!" שמעתי את קולו של הארי קורא בשמי, הרמתי את ראשי, פניו היפות והמודאגות של הארי נגלו אלי.
"לא! לא, לא! אל תעצמי עניים!" הוא צעק, מחזיק בפני. "מאי לא! אל תעצמי עניים!" הוא צעק שוב, אך קולו כבר היה מעומעם ומטושטש, כהקלטה ישנה ולא ברורה.
עיניי נעצמו מעצמן…