הגיבור שהוא שמש וירח פרק 2

״אתה מה?!״ צרחה מנהלת הפנימייה והחלה לבכות לתוך המטפחת שלה. ״איך יכולת? איימי, איימי המסכנה…״ ״אני לא התכוונתי! לא חשבתי על זה, פשוט היא הצמיחה שיניים של ערפד וטפרים וניסתה להרוג אותי, אז יריתי בה חץ ו…״ אבל כבר כשסיפר את הסיפור לראשונה ידע שלא יאמינו לו. הוא התחרט על שסיפר למנהלת, והתחרט עוד יותר כשהיא הזמינה משטרה. ועכשיו הוא בדרכו לפנימייה לעבריינים צעירים. נהדר. כשהשוטר קם לבסוף וסימן ללוק לבוא בעקבותיו, הוא יצא בשקט ממשרד המנהלת. קבוצת תלמידים שהתגודדה ליד הדלת נסוגה מפניו כמו ממגפה. ״שמעתי שהוא רצח את איימי…״ הוא שמע התלחשויות. ילדים לטשו בו מבטי אימה כאילו בעוד רגע יסתער עליהם וישסף את גרונם בסכין. מצד שני, זה בערך מה שהוא עשה לאיימי, לא?״ השוטר יצא אל הגינה, ולוק בעקבותיו. כשראה שאין אנשים בסביבה, הוא פנה אל לוק. ״אז אתה חצוי, הא?״ הוא אמר. ״אני מה?״ שאל לוק. ״חצוי. חצי אדם וחצי אל. קוראים לי מר סמית׳. אני אקח אותך למחנה. שם כבר תהיה בטוח. אני משוכנע שכירון יוכל לסדר שישכחו שברחת.״ לוק בהה בו בלי להבין. ״איזה מן שם זה כירון?״ שאל לבסוף. השוטר גלגל עיניים ולקח נשימה עמוקה. ״למה אף אחד לא מסוגל להבין לבד?״ הוא מלמל ברחמים עצמיים. ״אתה יודע מה, אין לי כוח להסביר.״ אמר כשדיבר בקול רם לבסוף. ״אני פשוט אביא אותך למחנה ויסבירו לך שם. בינתיים אני יכול לומר לך רק שזה אומר לא ללכת לבית הספר לעבריינים ולא להירדף על ידי המשטרה, אז תנצל את זה. אני גדלתי במחנה ועוד תראה שהוא מקום מדהים. לוקאס, מהסס עדיין, נכנס לתוך הניידת, ומר סמית׳ לחץ על הגז. המכונית נסעה כל כך מהר שהנוף עבר באופן מטושטש. כשלוק הצליח סוף סוף להבין מה הוא רואה, הם כבר הגיעו לגבעות בלונג איילנד. קצת מאוד רחוק מהפנימייה. ׳אני כל כך בצרות׳ חשב לוקאס. אבל אי אפשר היה להכחיש שהמקום היה יפייפה. גבעות ירוקות מלאות בשדות תותים, ומאחוריהן הניצוץ הכחול של הים. נוף מושלם. השוטר הוביל אותו אל גבעה שבראשה עץ אורן, והביט אל העמק בגעגועים. לוקאס הביט לאותו כיוון, ונשמתו נעתקה.
בעמק הענק נראו מבנים שונים ומשונים: היה נדמה לו שהוא רואה אמפיתיאטרון. הוא ראה גם בניין שעשן יצא ממנו, ובניין צבוע בירוק. אבל המעניינים מכל היו הביתנים שישבו בריבוע באמצע העמק. אחד הבתים זרח. לביתן אחר היה גג עשוי דשא. היה בניין אדום שראש חזיר בר תלוי על דלתו. ״לך לשם.״ אמר מר סמית׳ ברוך. ״זה הבית שלך.״ הוא צעד לכיוון הבניין הירוק, ולוקאס צעד בעקבותיו, מתלהב בהרבה ממה שהיה רגעים ספורים לפני כן.

בתוך הבית היה תוהו ובוהו. אשכולות של גפנים צמחו לאורך הקירות והרצפה, וענפים ירוקים השתחלו דרך מסיכות מוזרות שנתלו על הקירות. על ספה ישב אדם שמן ונמוך. שיערו היה שחור, ועיניו סגולות. הייתה לו חולצה מצחיקה עם דוגמת נמר ומכנסיים קצרים עד הברך. הוא הביט בריכוז בחפיסת קלפים. לידו ישב איש על כסא גלגלים. היה לו זקנקן חום ועיניים כהות, עמוקות. הוא נראה מסוג האנשים שצריך להקשיב ברצינות לעצות שלהם. מר סמית׳ חייך אל הזקן, ואמר : ״שלום כירון. הבאתי חצוי חדש.״ אחר כך הוא כרע ברך בפני השמן, ואמר. ״לכבוד הוא לי לפגוש בך מר ד׳.״ ״אהה… שלום?״ אמר לוק, שלא היה בטוח אם הוא היה צריך לעשות אותו דבר. ״אח, החוצפה של חצויים בימינו!״ התלונן מר ד׳. ״שלום אדוני. תחזור אחריי: א-דו-ני.״ ״שלום אדוני.״ אמר לוק, וכבר שנא אותו. ״אז אני מניח שאני אמור לברך אותך על הגעתך למחנה החצויים. אתה יכול להניח שבירכתי אותך. סרטון ההדרכה בחדר השני. עכשיו אם לא אכפת לך, אני באמצע משחק פינוקל, ולדעתי ניצחתי.״ כירון חייך וחשף את קלפיו. מר ד׳ המעוצבן השליך את קלפיו על הרצפה, ושולחן קטן בפינת החדר מיהר לבוא ולתפוס אותם. כירון, שהרגע ניצח, קם מכיסא הגלגלים וסחט מלוק קריאת הפתעה, כי במקום שבו נגמרה החולצה והתחילו המכנסיים הופיע משהו לבן ופרוותי. המשהו הזה גדל וגדל, עד שלבסוף יצא כירון לגמרי מהכיסא, וגילה ארבע רגליים שנגמרו בפרסות, וגוף ארוך ולבן. מהרגליים ומטה, כירון היה סוס. ״קנטאור.״ אמר לוק בהבעה קפואה. ״הגיוני.״ ואחר כך הוא התעלף. האנדרנלין שמנע ממנו להתעלף כשפגש במפלצת התעייף כנראה, בדיוק כמו לוק עצמו.

כשהתעורר, ראה לוק תקרה לבנה. הוא היה בתוך אחד הביתנים. ״התעוררת סוף סוף.״ אמר ילד שישב על מיטה לידו. ״כן.״ אמר לוק שלא ראה הרבה תגובות אפשריות באותו רגע. ״קוראים לי מייקל.״ אמר הילד. ״בן הרמס, כמו שבטח ניחשת.״ ״בן הרמס?״ שאל לוק בטשטוש. ״הרמס אל הגנבים הרמס?״ ״לא, אל התרנגולות הרמס.״ אמר מייקל. ״ברור שאל הגנבים.״ ״אז אתה בן של אל יווני עתיק.״ אמר לוק. ״כן, וגם אתה.״ אמר מייקל. ״אבל עד שנגלה מי ההורה האלוהי שלך, אתה תקוע איתנו בביתן הרמס.״
מייקל הראה ללוק את שאר הביתנים, ואת המחנה באופן כללי. בנחל ישבו ניאדות, נימפות מים, קלעו סלים ופלירטטו עם ילדים. פגעסוסים דאו בשמיים הכחולים. חצויים אחרים התאמנו בחרב לייד הזירה, וספינת קרב הטילה כדורי תותח על מפלצת ירוקה עם נקודות סגולות באמצע האגם. ואף אחד לא העיף מבט שני בשום דבר. כאילו כל זה רגיל לגמרי. לוק הרגיש מייד שהגיע הביתה. ״בוא.״ אמר מייקל לבסוף כשנשמע צליל של תקיעת קונכייה. ״הגיע הזמן לארוחת הערב.״
לוק הלך בעקבות מייקל אל רחבה של שולחנות פיקניק, והתיישב איתו ליד שולחן הרמס, שהיה בין הצפופים ביותר. לוק הביט בצלחת הריקה שלו. לא נראה היה כאילו מישהו עומד להגיע עם אוכל. הבטן שלו קרקרה בקול רם. ״הלוואי שהייתה פה פיצה.״ הוא התלונן. אלא שברגע שאמר את זה, פיצה הופיעה על הצלחת שלו. חמה וטעימה. בדיוק כשהוא עמד לקחת ביס ענקי, מייקל סימן לו לעצור. ״קודם צריך לתת קצת לאלים.״ הוא הסביר. ״אתה יודע, מנחה.״ וכך מצא לוק את עצמו משליך חתיכת פיצה יפייפיה ומסכנה אל האש, תוהה מה כבר עשתה הפיצה שזה מגיע לה. ״אם מישהו מקשיב.״ הוא אמר. ״פשוט תגיד משהו.״ עיניו זהרו בכסף כשאמר זאת, אבל תוך רגע חזרו לאפור שירשו עיניו מעיני אביו. זה תמיד היה מוזר. ביום העיניים שלו היו זהובות, ובלילה כסופות. הוא אף פעם לא הצליח להחליט מה הצבע של העיניים שלו. בסוף הארוחה הוא חזר לביתן אחת עשרה, נשכב במיטה החדשה שלו, ונאנח. מר סמית׳ צדק. הוא עומד לאהוב את המקום הזה.