אחי, לא עוד תשוב
שוב, מסיטה את שיערי.
ידיים רטובות, עיניים דומעות.
שוב, יושבת על אותה מיטה, שלא עוד תישן בה, ולו ללילה.
אותו חדר מסודר, אותם ספרים מסודרים על מדף, עומדים כחיילים.
אותה מנורה, דולקת, מאירה אור קלוש של תקווה.
אותה חוברת פתוחה, לידה עט שאינו סגור, כאילו רק היית פה אתמול, כותב עם העט בחוברת, ומידי רגע בוהה, חושב, על המאורעות שצפויים למחר, בצבא.
אתה מרים את מבטך מעלה, עיניך ומחשבותיך נודדות לרגע, אל הספרים שעל המדף.
המנורה החלשה מטילה עלייך אור, ועל החוברת, רומזת שצריך להמשיך בחיים, לשכוח מכל מה שהיה, להתרכז רק במה שיהיה, אף על פי שמי שצריכה את הרמז הזה כרגע, היא אני.
הכל נראה בדיוק אותו דבר, כמו ביום ההוא, לפני שהלכת לצבא, להלחם, לפני המלחמה, לפני המוות הרדף אותך, אשר הצליח לתפוס את קצה זנבך.
כך, ישובה על מיטתך, מחכה אני למושיע, או לגואל, או לך.
שיסבירו, שלא עוד תכתוב בחוברת, תחזיק את העט, תחבק, תנשק.
שלא עוד תגיד מילה טובה, מחמאה.
שלא תגיע עוד, שלא תשוב, שלא תביע עוד סימן לנוכחותך.
שוב, מוציאה את הפלאפון, ומדפדפת באנשי הקשר.
מגיעה אלייך אחי, ומקישה על הכפתור.
למעלה, בגדול, כתוב שמך, באותיות גדולות.
אותיות בצבע אדום.
אדום עז.
אדום כדם.
מקישה על מספרך.
נשמע צליל קצר, ואחריו אחד נוסף.
ועוד אחד..
עד שהשיחה מתנתקת.
שוב, אתה לא עונה לי, וגם לא תענה.
כך אני יושבת יום יום.
שניות.
דקות.
שעות.
לילות.
כואבת אותך.
תגובות (7)
ואוו אין לי מילים איזה כתיבה יפה את ממש כותבת יפה אני ממש הצתמררתי פה זה חייב לבחירת עורכים זה מאוד יפה ומרגש
אוהבת שרית !
יאיייי מזל טוב !!!
זה בבחירת עורכים =)
מרגש מאוד. קטע יפה.
בהתחלה זה היה מרגש ונוגע ללב עד דמעות, אבל ככול שזה התקדם זה נעשה מפורט מידי, מה שהוריד קצת מהאיכות והמתח של סיפור-קצרצר/שיר/פואמה/מהשזהלאיהיה. הירידה לפרטים – למשל, הזכרת עניין הצבא בהתחלה, ציון התאריך ואולי אף תיאור הדמות המפורט מידי, שינו את הסיפור מסיפור על געגועים, כאב וכו'… להתעסקות בפרטים חסרי משמעות שלדעתי היו צריכים להתבטא בצורה יותר מרומזת, מה שהיה מוסיף גם לאפקט המתח של הסיפור ובסופו של דבר משאיר את הרגשות הטמונים בסיפור, יותר מודגשים, במקום להסיח את דעת הקורא מהם ע"י מסירת יותר מדי פרטים ומידע. כמובן שהקורא רוצה לדעת את רקע הסיפור ומה בדיוק התרחש, אבל בקריאת סיפורים מסוג זה הוא בעיקר רוצה להיסחף ברגשות שהסיפור מעביר, פירוט רב מידי של ידע עלילתי פשוט מסיח את דעת הקורא מהחוויה הבלתי פוסקת של הזדהות עם רגשות המספר וגודע את הרצף של הסיפור, הסיפור איכשהו הצליח לחזור להתעסק בדברים המופשטים והמרגשים יותר לאחר הקטע של "כך, ישובה על מיטתך…", אבל אז הוא חזר שוב אל תיאור של דפדוף חסר משמעות בין אנשי קשר בפלאפון, דבר שהוריד את רף הרגשות שוב אל מתחת לאפס. למרות שאני חייב להודות שבקריאה שניה של הסיפור (שבה כבר לא התרגשתי אפילו לא מההתחלה, שהייתה החלק הטוב ביותר לדעתי.) שמתי לב שהוא מצליח להעביר תיאור טוב של הדמויות והרקע העלילתי, למרות שאיני חושב שזו המטרה של סיפורים מסוג זה… בסה"כ הוא כתוב טוב ומצליח לרגש ולגרום לקורא להרגיש הזדהות, אך איפשהו באמצע הרגשות מתחילים להתפוגג.
ואוו… התגובה שלי יותר ארוכה מהסיפור עצמו… אני חושב שזה בגלל שאני מנתח דברים יותר מידי… מעניין מאיפה התכונה הזאת מגיעה? שוב אני מנתח יותר מידי…
אהבתי! נוגע ללב של כל אחד שחי כאן במדינה הקטנה שלנו
חחחחחח סיפור ממש ממש יפה ונוגע בלב