הגיבור שהוא שמש וירח

כשלוק קם בבוקר, הוא פתח את החלון, וראה שמיים בהירים- יום מושלם. הגבעות הירוקות שבחוץ התחממו להן בשמש, והפרחים הכחולים שהופיעו בכל חור באיזור נראו פתאום מיוחדים. חורשת העצים שצמחה מצדה השני של הגבעה בלטה לעין ונראתה בדיוק כמו שלדעתו צריכה חורשה להיראות- ירוקה, נקייה ומוצלת. ״הלוואי שהייתי שם.״ הוא מלמל והחזיר את מבטו אל תוך הבית. זה כאב בכל בוקר מחדש, והיום לא היה שונה. הניגוד המוחלט בין הגבעות מחוץ לפנימייה לחדרים היה כה בולט, שיכל לדכא כל אחד ולשכנע אותו לקפוץ מהחדר, אל החלון, והחוצה. מה זה משנה אם אפשר למות בדרך? החדר שבו ישן לוק התחלק בין עוד שלושה נערים, אבל כל פינה בחדר מראתה בדיוק אותו דבר. אפורה, מאובקת, וריקה. לכל אחד מהילדים היו מיטה ושידה, אבל המיטות היו דקות וקשות, והשידות היו קטנות מדי, ובכל מקרה לא היה להם מה לשים בהן מלבד מדי הפנימייה. ללוק עצמו היה רק דבר אחד שלא היה לשאר הילדים. שרשרת. השרשרת הייתה הדבר האחרון שנשאר לו מהוריו, ואף על פי שלרוב בנים לא נהגו להסתובב עם שרשראות, היא הייתה תמיד על צווארו, מתחת לחולצה. היו בה ירח כפי שנראה תמיד בתחילת חודש, דק וכסוף, ובמעגל הריק שיצר, מעין שמש קטנה, או כוכב, עשוי זהב. הדבר היקר ביותר בעולם, בעיני לוק. הוא השחיל את היד דרך החולצה ומישש את השרשרת. אצבעותיו כבר זכרו בעל פה את צורת השרשרת, והיא תמיד ניחמה אותו. לאחרונה הוא זקוק לניחומים יותר מתמיד, כי כמעט בכל יום הוא שקע בזכרונות מהוריו, שהעציבו אותו מאוד. גם עכשיו, כשהוא עוד לא ער אפילו, שקע לוק בזיכרונות

״זה בשבילך, לוק.״ אמרה אימו בחיוך ונתנה לו סוכרייה על מקל. ״הרי לא בכל יום אתה עולה לכיתה א׳!״ עיניה הזהובות זהרו לאור השמש ושיערה הבלונדיני הקלוע בצמה ארוכה נצץ כמו זהב. היא הייתה גבוהה מאוד, או אולי רק זכר אותה ככה כי הוא עצמו היה אז נמוך מאוד. ״אל תפנקי אותו ככה.״ אמר לה אבא. ״הוא בטח אכל המון שטויות בגן במסיבת הסיום. ראיתי אותו ליד שולחן החטיפים, הוא נשאר שם שעה!״ עיניו הזועפות ומשועשעות בו זמנית של אביו היו אפורות. בהירות מאוד, ושיערו היה בלונדיני בהיר יותר, כמעט לבן. ״לא אכלתי כמעט כלום!״ אמר לוק בהתגוננות. ״ניסיתי להחליט מה לאכול וכל הזמן דחפו אותי הצידה!״ הוא ניסה להישמע מתרעם, כועס כמו אבא, אבל נחל כישלון שנבע בעיקר מהסוכרייה שבפיו שהפכה את דיבורו לתינוקי. אמא פרעה את שיערו, ואחזה בידו, ואביו אחז בידו השנייה. לוק היה אז מאושר באמת, ולדעתו, זו הייתה הפעם האחרונה שהרגיש כך. הרי שלושה ימים אחרי זה קרתה התאונה. הוא היה לבד בבית עם בייבי סיטר כשהגיע נציג של המשטרה כדי להודיע שבני הזוג פריווינס מצאו את מותם בתאונת דרכים. קרובת המשפחה היחידה שנשארה לו הייתה סבתו מצד אמא, שלא הסכימה לקבל אותו, משום שזה ״מסוכן מדי.״ ושלחה אותו לפנימייה. ומאז הוא כאן, באותו חדר אפור, ממשש את השרשרת שקיבל מאביו ואימו בכל הזדמנות ומחכה שמשהו יקרה.

לוק קם, התלבש ויצא מהחדר אל המסדרון. השעה הייתה שש בבוקר, והיה לו מספיק זמן כדי להסתובב בחוץ לאיזה חצי שעה לפני שיצטרך לחזור.

במקום אחר, רחוק מאוד משם, ישב קנטאור וקרא שוב את הכתבים העתיקים, מחוויר יותר ויותר בכל פעם שחזר וקרא את הנבואה. הוא הרגיש שהיא עומדת להתגשם, שמשהו עומד לקרות… הוא הרגיש שתקופה קשה מתקרבת, וספק אם יצליחו לעבור אותה בשלום. בסופו של דבר הוא נרדם מול השולחן, והנבואה העתיקה פרושה עוד על השולחן:

כששמש וירח יהיו גיבור אחד
ידוע ידע כל העולם כמה הוא מיוחד
כי יום יבוא והטיטאן יקום לו שוב לשלוט
ובחירתו של הגיבור תכריע עולמות
בין אהבה ובין מצפון אז יקרע ליבו
החלטתו האחרונה תקבע את עולמו