הוא נישק אותי ועזב.

נולדתי. לפי מה שאימי סיפרה לי, שמו אותי לכמה זמן במיטה קטנה, (ערסל.) עם עוד המון ערסלים יחדיו.
ובכל ערסל היה תינוק אחר, תינוק שונה, תינוק עם עיניים שונות, תינוק עם פנים שמנמנות, תינוק עם פנים רזות, תינוק שמנמן, תינוק רזה, תינוק קטן,תינוק גדול. וכולם ביחד, במקהלה, צרחו. כולל גם אני. (חח.)
ומה שעוד אימי סיפרה לי, לידי, היה איזה תינוק אחד. קטן, שרק היום נולד. גם אני נולדתי היום. אבל לא הייתי קטנה כמוהו. אימי ועוד אימא, ראו ששנינו החזקנו ידיים, שיחקנו אחד עם השני והיינו היחידים שלא בכו אחר כך. ברור שבכינו בלידה. אבל שם, כבר לא בכינו יותר. היינו שקטים.
לאט, לאט, כל המקהלה כבר נמאסה. לתינוקות לא היו עוד קול וכולם, הלכו לישון.
אני לא זוכרת דבר כזה שקרה, באותו יום רק נולדתי. אימי סיפרה לי הכול, פרט ופרט. היא זוכרת גם הכול.
לאחר שנה, אני והתינוק הזה נפגשנו שוב. לי קראו אורטל ולו קראו שובל. איך נפגשנו? במקריות.
אימא אחת הלכה עם התינוק של בעגלה ופגשה את אימי, איתי. לפתע, אני זיהיתי את התינוק הזה, שהיה מולי. שיחקנו בידיים, אחד עם השני. ניסינו להתקרב יותר ויותר, זה היה קצת קשה. כי העגלות לא נתנו לצאת, היו חגורות. לכן, נפגשנו רק עם הידיים הקטנטנות. אימי ואמו מיד שמו לב.
"זה התינוק ההוא!" אימי אמרה והצביעה על שובל. "זה התינוקת ההיא!" אמו של שובל צעקה והצביעה עליי. מאז, שני האימהות, הפכו לחברות טובות עד מאוד. אני ושובל כמעט גדלנו ביחד, לא באותו בית, אבל כמעט כל יום נפגשנו. ימים שלא, בכיתי כל היום.
אבל, לאחר עשרה שנים, היינו בני אחד עשרה. האימהות שלנו רבו. צעקו, צרחו. אני זוכרת שאחת צעקה: (לא ידעתי מי זאת, אני ושובל היינו בחדר נפרד.)
"תסתכלי מה את עושה, נותנת להם דבר כזה?!"
"סליחה?! את נתת לו את הסמרטוט הזה!"
"מה?! זה לא סמרטוט! זה משהו מיוחד!"
"הם בני אחד עשרה, לא בני שנתיים!"
"יאללה, את לא יודעת לחנך את הילדים שלך!"
"נראה לך שאת כן?!"
"נראה לי ביותר." ואז אימה של שובל פתחה את הדלת, לקחה את שובל בידה וטרקה את הדלת של הבית. מבטי המסכן הסתכל ישירות על אימא.
"לא נראה לי שהם יבואו יותר." היא לחשה. מאז, ביתנו הפך למשועמם. הכרתי יותר מדי את שובל, שלא שמתי לב לילדים אחרים בכיתתי. כל הזמן התמונה של שובל הייתה במוחי. ילד עם שיער חום, עיניים כחולות, קצת נמוך. בדיוק כמו שנולד, אמרה לי אימי. קטן.
התמימות שהייתה לנו אז. לא היו לי חברים יותר, הייתי סגורה בבית. אימי התגרשה עם אבי, בגלל נושא הבדידות שלי. כבר לא היו לי חיים כמו שצריך.
ואז, בגיל 14, שלושה שנים מאז, כבר לא ידעתי מה לעשות, אז נכנסתי לאתר הכרויות. (לא של אהבה, אלא סתם, לחברים.) פגשתי המון אנשים בודדים, אבל לאף אחד לא היה סיפור כמו שלי.
אחד, התנהג מגעיל ומאז אף אחד לא סלח לו. אחד, רב עם מישהו שעשה בסוף עליו חרם.
אחד, כל הזמן עוזב את ביתו והולך לבית אחר.. נודד.
פתאום, פגשתי מישהו בשם שובל. לא הייתה לו תמונה. גם לי לא היה. בלב, ציפיתי כל כך שזה השובל שאני מכירה.
דיברנו שעות על גבי שעות, הקרינה של המחשב כבר לא השפיעה עליי, אימי כבר התחילה לא לדאוג, יש לי משקפיים עם מספר כל כך גדול, שהמשקפיים האלה מתאימים לבן אדם בן 60 ולא 14! כמה שהיא מנסה להרחיק אותי מהמחשב, זה לא מצליח לה.
יום אחד, שאלתי את 'שובל', למה אין לו חברים. הוא סיפר לי את אותו הבעיה כמו שלי.
שאלתי אותו: "אתה שובל לווי?" הוא שאל אותי חזרה: "את אורטל פרץ?"
שנינו ענינו 'כן.' באותו הזמן. חיוך גדול נפרש על פניי.
"זה אתה!" כתבתי לו. "זאת את!" הוא כתב לי חזרה.
"רוצה להיפגש?" שאלתי. הוא אמר לי מיד: 'כן.'
זה לא היה קשה במיוחד,אנחנו גרים באותו עיר. אין סיבה שלא נצליח להיפגש.
"מחר, בשכונת הנביאים, בקניון?" שאלתי.
"כן. שעה?"
"חמש בערב."
"אוקי." ושנינו התנתקנו בו זמנית.
זה היה הרגע הכי מאושר שלי, מאז שלושת השנים האלו. הרגשתי שסוף סוף, יש לי ידיד.
יש לי שוב את שובל. רק לא להראות שוב לאימי, היא בחיים לא תסכים לי. כיביתי את המחשב, ליתר ביטחון, שלא תראה.
יום עבר, רבע לחמש. חיכיתי לשובל בקניון. עם חולצה יפה ומקושטת, חצאית יפה בצבע תכלת.
שערי הבלונדיני היה מתולתל ומסורק. פניי היו מאופרות, שאצא הכי יפה. בלי חצ'קון נורא.
עברה רבע שעה, כבר לא הייתי מסוגלת לחכות. הסתכלתי על השעון בכל שנייה, עד שהוא הגיע.
הוא היה גבוה פי אלף ממה שראיתי אותו מאז, היה לו זר פרחים ביד, קוצים קטנים וחלקים בראש.
אבל חיוך, לא היה לו. הוא היה נראה לחוץ כל כך, עד שראה אותי. הוא חייך חיוך של הקלה. והגיש לי את זר הפרחים.
"בשבילך." קרנתי משמחה. לקחתי את הפרחים, כלניות והרחתי אותם באושר.
לאחר מכן, חיבקתי אותו חזק, חזק.
"כמה התגעגעתי אלייך." לחשתי בזמן החיבוק.
"גם אני אלייך." הוא השיב לי.
נגמר החיבוק. הסתכלנו אחד על השני במבוכה. שובל הסתכל כול הזמן על הכול, הסתובב כאילו הוא חיפש מישהו.
"משהו קרה?" שאלתי.
"אימי ראתה את הצ'ט, היא לא מסכימה לנו להיפגש. אני חייב ללכת עוד מעט, לפני שהיא תגלה אותי." הוא ענה בלחץ.
"אוי.."
"אבל, אני חייב לעשות משהו לפני שאלך." הוא אמר.
שובל התקרב אליי, עוד ועוד. בסוף הוא נישק אותי נשיקה עדינה, ארוכה, אבל עדינה.
"אני חייב ללכת." לאחר מכן אמר ורץ, בלי לומר שלום.
נעצרתי במקום. ישבתי על הרצפה, מסתכלת על הכלניות, שנדמה לי שהן מסתכלות עליי.
המסקרה בעייני כבר התחילה לרדת למטה, בכיתי חצי דמעות של שמחה, חצי דמעות של עצב.
הוא נישק אותי, אבל עזב. הוא לעולם לא יראה אותי שוב. לעולם לא ניפגש, אבל הנשיקה הייתה קסומה. הנשיקה תהיה צרובה בזיכרוני.
—————–
אהבתם? לא אהבתם? בכל זאת תגיבו.