תהום- תחילה … ניצוץ 2

אני זוכרת את הפעם הראשונה שניפגשנו.
הייתי במשימה נשלחת בתור גיבוי לעזור לי השד כמעט הרג אותי.
ואת, את הצלת אותי את נלחמת ולא וויתרת.
לא משנה כמה מכות ספגת,
לא משנה כמה דם נשפך,
את לחמת והצלת אותי.
כל דבר בך היה יפיפה
העיינים, שנצצו מקור תכולות שקופות.
כן… אני זוכרת את העיניים שלך והניצוץ שהיה בהן.

ברגע שהושטת לי את ידך ומשכת אותי לחיכך הרגשתי בבית, ובפעם הראשונה… ידעתי מה זאת אהבה.

"את בסדר?, תשארי איתי!"
הרגשתי את העיינים שלי נעצמות, לאט לאט.
"היא צריכה עזרה " קרא מישהו מהמרחק.
"תעיפו אותה הביתה"
"אין זמן! צריך להשתמש באסטלה!" השקיעה ריצדה מול עיניי ואז, הכול נעשה שחור.

התעוררתי בבית, התישבתי בבת אחת וכתמים שחורים ריצדו מול עיני.
"זהירות, רק הרגע קמת את תחטפי סחרחורת." אמרת בקול יפה ורך שמלובה בקריצה.
הסמקתי.
"אממ או- אוקי" התישבתי לאט והרגשתי את מבטה החם עלי.
"הנה תאכלי, הטעם אולי מר בהתחלה אבל הוא משתפר אחרי זה" אמרת בחיוך רחב, וקצווה משערה הזהוב והקצר כיסתה את עינך.
אכלתי ולמרות שהטעם היה נורא הרגשתי יותר טוב, הרגשתי את המבט שלך עדיין עוקב אחרי מחמם אותי, והסמקתי אפילו יותר.
"מ-מי את?" והלחיים שלי הפכו ליותר אדומות.
כשאמרת את שמך יכולתי להישבע שבאותו הרגע… הוא נחרט בליבי.