חוקי הזמן השבורים / 6

הארוחה נמשכה יותר מידי זמן , לא רק שהביאו את 'ליצן החצר' ולא סתם אני אומרת ליצן
החצר עם גרשיים , כי הוא בולשיט גמור . אני לא מבינה מה היה כול כך מצחיק !
שיראו את אורי חיזקיה או שחר חסון הם תותחים , לזה אני קוראת סטנדאפ מקצועי אבל מה שהיה
בימי הביניים פאקינג לא נקרא שעשוע .
הוא עשה ג'גלינג , נו . גם ליצנים בקרקס עושים את זה .
הוא ירק אש מהפה , אז מה . גם בקרקס עושים את זה ואלו טריקים זולים , אבל האנשים של
העבר כול כך מטומטמים שזה כול כך עצוב . הם מקבילים את זה בצחוק וחושבים שהחיים מצחיקים
אבל אילו הם ידעו איזה משימה יש לי וללין הם לא היו כול כך צוחקים !
אני לא מבינה את הנסיך , לפני מספר שעות ניסו להרוג אותו והוא צוחק , כי הכאב שחוותי מהחץ
המזויין והרעיל שלו לא היה כול כך מצחיק , שיאמין לי .
לין זרמה איתם , היא צחקה כול כך שאני חושבת שהתפוצצה לה הבטן , איך זה אפשרי ?
אחרי הארוחה היינו צריכים לעקוב את אחרי הנסיך שיצא מחוץ לשערים , וסיליסה סיפרה לי על המנהרות
התת קרקעיות ששם נוכל לעבור בלי שום בעיה . הוא נפגש עם מישהו ביער ושוב עינייה של לין זהרו
והייתי צריכה לחטוף מחדש את החץ המזדיין הזה ביד . כבר נמאס לי והשתמשתי בקסם כדי לרפא
את היד שלי בפעם השניה , אני לא מתכוונת לבקש עזרה .
בהמשך הלילה כאשר הוא נכנס לארמון הוא הלך אל החדר בו הייתה הארוחה , מספר חברים חיכו שם
והם התאמנו בלכו תדעו מה . אני יודעת שהוא אמור להיות טוב בהגנה עצמית , הרי בעוד חודשיים
הכתר עומד לעבור אליו וזאת אומרת שכמות האוייבים שלו גדלה . ובגלל זה הדרקון האגדי ביקש
שאני ולי נבוא לכאן , כי מרלין לא נמצא כאן .
איפה הוא כשבאמת צריכים אותו ? הרי אין לנו באמת את הכוחות שלו היו , אני אפילו לא יודעת מה
אני עושה , המילים פשוט נפלטות לי מהפה וגם התפקיד של לין לא עד כדי כך קשה , מה שהיא רואה
בעינייה היא אומרת לי ואנחנו מנסות לעצור את המתקפה .
עמדנו על המרפסת שלמעלה ליד הדלתות בקומה השנייה , לבשנו גלימות שחורות כך שהם לא יזהו
אותנו והבטנו מלמעלה .
אסור היה לנו להרעיש , הרעש היחיד שנשמע באוויר היה חריקות של החרבות שהשתכשכו זה בזה וכמובן שהדיבורים שלהם גם באו בחשבון .
היום הראשון שאנחנו עושות את העבודה שלנו וזה כבר מתחיל לעצבן , כמה פעמים אפשר לנסות
להרוג אותו ? או יותר נכון אותי ..
" תתכונני ." אמרה לין , נו באמת אי אפשר שעה אחת של שקט .
מתקפה של חרבות הפציצו את החדר , הרמתי את ידי באוויר אל עבר החלונות השבורים שמהצד
שלהם הגיעו החרבות המזדיינות שהרסו לי את הלילה .
" סרטנו מלקרון ." כול חרב שנכנסה דרך החלונות הפכה לאפר , שאר החרבות שנכנסו אל
החדר והיו כבר בתוך אנשיו של הנסיך ארתור עדיין היו שלמות ובריאות , אם המסר הבא שנועד
לאתר " בפעמים שעברות בנך ניצל , אבל הפעם לא יהיה לו מזל . אתה הבא בתור ."
ברגע שהפעמון – אזעקה – נפעלה אני ולין היינו צריכות לברוח .
*
אם לספור את הפעמים שניסו להרוג את ארתור בימים האלו , ללא העזרה שלנו הוא היה כבר נחצה
לשניים עם הרעלת קיבה . כול כך שונאים אותו אני רואה .
אבל בכול הפעמים המתקפות שרצו להוציא את הנסיך ארתור מן זירת ההתקפות הוא נשאר יחד
עם החיילים שלו ווידה שהם בסדר גמור , הנסיך לא עד כדי כך נורא . הוא בן אדם טוב אבל הרעיון
שהוא נסיך קצת עולה לו לראש יותר מידי .
" כמו שאמרתי לך לפני זה , אל תנצלי אותו ." למה לין מתכוונת במשפט הזה כול הזמן ?
לין משכה בכתפייה והביטה אל עבר ארתור שנכנס אל החדר שלו , ברגע שהוא נכנס אל המיטה שלו
בשקט ונרדם לאחר מספר דקות נכנסו אנחנו בשקט . מעשה כישוף אפל נעשה כאן ואלפי נחשים
ארסיים הגיחו תחת המיטה שלו , בני זונות אל תתקרבו אליו !
" סנפפקוס מריונסה ." הנחשים מיד התחילו לסגת בחזרה אל מקום מסויימם תחת המיטה , התקרבתי
בזהירות והתכופפתי כדי לראות מה נמצא שם . ראיתי תיבה זהובה .
" צריך לקחת אותה אל וסיליסה ." אמרה לין והסכמתי איתה .
*
רק באתי כדי לנגוס את הרגל עוף שוסיליסה הכינה לי , לין צצה מהקומה של החדרים שלנו .
" בואי ." היא אמרה , גילגלתי את עיניי ונאנחתי בכבדות מניחה את הראש על השולחן .
נו באמת , אי אפשר לאכול בשקט ? כמה פעמים צריך עוד להציל אותו ? אני נשבעת שבקרוב
אני יהרוג אותו לפני שמורגנה תנסה להרוג אותו !
הלכתי אחרי לין לכיוון היער , מה לעזעזאל הנסיך מחפש שם ? תיבת עוצר ? נו באמת , זה לא
שראיתי איקס ליד אחד העצים .
ארתור נפגש עם מישהו שהעביר לו מכתב מסויים , הוא היה רחוק מאיתנו כדי לראות מה רשום
שם אבל בדיוק שרציתי לסגת בגלל שלא נשקפה לו שום סכנה , ללין לא היה הבזק עיניים אחד
במספר דקות האחרונות . הגיחה אישה מדהימה מן העצים .
האיש איתו נפגש ארתור קרס על האדמה ודימם .
" מי את ?" הוציא ארתור את החרב שלו מן החגורה .
" תרגע חמוד ." היא אמרה והתקרבה אליו , שיערה היה כהה ושפתייה אדומות כדם . עינייה היו אדומות
כאש וליד השפה הייתה לה נקודת חן קטנה . היא נראתה כמו אחת הסנוביות מהשכבה שלנו .
היא פתחה את פיה , וברגע שהיא פתחה את פיה היא התחילה לשאוב אנרגיה כחולה מארתור ,
הוא איבד את האחיזה בחרב שלו וקרס על הרצפה .
" קרנוס לפיה ." הושטתי את ידי קדימה והעפתי את השדה אחורה , היא עפה דרך שדרת עצים
קטנה ואני הרמתי את החרב מהרצפה , אין לי שום מושג מה אני עושה עכשיו .
עמדתי מולה כמו איזה מתלמדת קטנה ומפוחדת .
לין הרימה את ראשו של ארתור מן האדמה וקראה בשמו , מנסה להעיר אותו אבל לא מצליחה .
האישה צרחה צרחה בלתי רגילה ועפה לכיווני ושאני מתכוונת 'עפה' אני מתכוונת למשמעות של
המילה עצמה . פתאום היו לה כנפיים .
ואו אולי יש לך גם זנב ? או מחושיים ? היא ערפד . לא היא לא !
סובבתי את החרב בידי , איך אני יודעת מה אני עושה ? הצלחתי להדוף אותי מספר פעמים בחרב
ואפילו לא ידעתי מה אני בדיוק עושה .
ברגע שנעצתי את החרב בביטנה היא בדיוק שרטה את זרועי , בדיוק באותו מקום איפה שפגע
החץ הראשון והמזדיין של ארתור .
לבסוף שהבאנו את ארתור והאיש המדם אל וסיליסה גילתי שהתעסקתי שם עם סוקובוס , שדה
שניזונה מהאנרגיה של גברים .
למחרת בבוקר היה טקס של הענקת תודות לאיש המדמם , אמרנו שהוא הציל את הנסיך ולאחר
שהביא אותי אל המרפאה של וסיליסה הוא איבד את הכרתו .
אבל לעזעזאל , אני נשרטתי שהוא שכב בשקט ולא עשה דבר !
" את יודעת שאסור לו לדעת שהיית שם ." אבל כשאישה הזאת נגעה בו , התקרבה לנשק אותו .
הייתי איתו ביחד זה כאב לי בלב , הרגשתי צביטה מסוימת בלב ולא יכולתי לשחרר אותה . הרגשתי
שאני גם רוצה לגעת בו ואני לא יודעת מה קורה לי ומאיפה בא לי הרגשה הזאת .
" אני יודעת ." אמרתי ללין .
*
ביום למחרת היו פחות התקפות , לפחות שלא כללו אותי והם היו קלות יותר אז יכולנו לסיים אותם
ולגשת לעיניים פחות משמעותיים . שנשכבתי על המיטה והסתכלתי על התקרה .
הרגשתי את עיניי נסגרות בשקט , יכולתי לתת לעצמי לישון בלילה הזאת מכיוון שלא היו שום הבזקי
עתיד אצל לין . היא גם הייתה שמחה לקבל קצת שקט , אני לא באמת מאמינה שהסכמתי למשימה
המזויינת הזאת .
בדיוק שהרגשתי שאני נרדמת , לין העירה אותי " בואי ."
לקחתי את הכרית שהייתה מאחורי הראש שלי ודפקתי אותה בראש מספר פעמים , איך לעזעזאל
הסכמתי לזה אני לא מבינה , אבל אם התחלנו משהו צריך לסיים אותו לא ?
התרוממתי על המיטה והלכתי עם לין אל החדר שלו .
ראינו אותו נלחם גובלין מסריח שהגיע מהביוב , הוא היה ענק ומסריח ובשביל לטפל בו וכדי שארתור
לא יראה אותנו היינו צריכות לעלף אותו .
פתחנו את הדלת " פרנסו ולקנסו ." ארתור נפל על המיטה שלו והסדינים במיטה שלו עטפו את הפצעים
שלו .
הבטתי אל עבר הגובלין המזדיין הזה שהפריע לי ללכת לישון " קרנוס לפיה ." הגובלין עף אחורה
אל תוך הקיר , נעצתי את החרב של ארתור בתוך הבטן שלו והגובלין מת .
את הקרדיט היינו צריכות לשים על המשרת האישי של ארתור , שאותו הבאנו מתוך שינה ושמנו
אותו ליד המיטה של ארתור ובידו הייתה החרב של ארתור , פצעתי אותו קצת עם החרב שיראה
כאילו הוא באמת נלחם על הגובלין .
ושום קרדיט !
" אל תדאגי המתקפה שהולכת להיות בבוקר ," התחילה לומר לין , נתתי לעצמי כאפה בראש , כמה
מתקפות , אני לא מאמינה ! ארתור כול כך שונה מאביו , הוא דואג ואוהב גם אם הוא אוהב לפרלטט
עם נערות זה לא אומר שום דבר . ככה זה הבנים גם הדור שלנו וגם הדור בעבר .
" לא , לא היא עומדת להיות מצחיקה . אני יספר לך בבוקר שיהיה לי יותר פרטים . אבל מחר
הנסיכה גווינביר מהממלכה סנדרס מגיעה וארתור אמור להפעיל עליה את הכישורים שלו כדי שהיא
תהיה המלכה הבאה ."
ברגע שלין אמרה זאת הרגשתי לא בנוח , אני לא מתאהבת בו נכון ?! זה לא יכול להיות אפשרי .
שרשרת קללות נפלטה מפי ולין צחקה .
" אני יודעת שאת מתאהבת בו , ראיתי מה יקרה בניכם בעתיד . " מיד שהיא אמרה את זה
סובבתי את ראשי בכיוון חד .
" משהו טוב או רע ?"
לין חשבה לרגע ואז אמרה " רע ."