מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 26

~~~נקודת המבט של אלה~~~

לקחתי את האוטו שלי והתחלתי לנסוע. בהתחלה הייתי סתם עצבנית ופשוט נסעתי ונסעתי לא ידעתי לאן. אבל כשהצלחתי לעצור את הדמעות ידעתי לאן אני רוצה לנסוע. כשהגעתי למקום חניתי את המכונית באמצע שום מקום ויצאתי ממנה. התחיל לרדת גשם אבל באמת שלא היה לי אכפת פשוט המשכתי ללכת. ראיתי שהשער היה נעול, אז החלטתי לטפס מעל הגדר האפורה וקפצתי למטה לתוך השטח היפה. אפילו שהיה גשם והיה חשוך יכולתי לראות כמה יפה זה היה.
הלכתי למתחת לעץ המלא והתיישבתי שם. מול האבן המחורטת היפה.
"היי אמא". אמרתי לה. יותר נכון, אמרתי לעצמי. ידעתי שהיא לא שומעת אותי. וידעתי שלי אין את מה לשמוע. אבל בכל זאת דיברת איתה. עשיתי את שתי הדמויות. חשבתי לעצמי מה אמא הייתה אומרת. הדמעות התחילו לרדת לי ועכשיו באמת בכיתי, יחד עם הגשם ועם הכל.

"אני באמת מתגעגעת אלייך…" צחקתי לעצמי מכמה שזה היה טיפשי. "אני יודעת שיורד גשם, אבל בכינות זה לא מפריע לי.. ואם את שואלת אז לא, לא נשרתי מהלימודים ולא הפסקתי לעצמי את החיים. אני עושה בדיוק מה שביקשת." גיחחתי כשדימיינתי אותה מחייכת חיוך טיפשי וגאה בי. "דמעות? לא אני לא בוכה… זה סתם מהגשם" שיקרתי. והדבר הכי כואב כאן, זה ששיקרתי לעצמי.
"אוקיי.. אני יודעת שזה טיפשי. אבל אני באמת צריכה אותך אמא, אני צריכה עצה."… "אז ככה. כן, כמו שכבר ניחשת זה הארי. ואני יודעת מה את חושבת 'לא משנה כמה טוב הוא נראה אל תתני לו לחדור לך ללב'… כן כן אמרת לי את זה כל הזמן. אבל הבעיה היחידה היא שזה כבר מאוחר מדי… זתומרת, אני באמת אוהבת אותו. אבל למה הוא חייב לפשל פעם אחרי פעם! זתומרת… אני כל כך משתדלת! הבעיה שאני לא בטוחה שהוא משתדל. אני כבר לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו. אני באמת לא יודעת אם הוא מישהו שאפשר פשוט לתת לו את הלב שלך… את מבינה? … מה אני צריכה לעשות?" נאנחתי לעצמי כשהמשכתי לבכות ולבכות.

"אני חושב שאת צריכה לשכוח מהכל ולהוציא את זה מהראש שלך לכמה זמן. זה לא בריא לדאוג". נבהלתי בטירוף כששמעתי קול מאחורי. ישר קפצתי מהמקום. "מיגאד לואי הרגע חטפתי התקף לב" אמרתי שנרגעתי ושמעתי אותו מצחקק. "מה אתה בכלל עושה כאן?" הוא הסתכל עלי וניסיתי לנגב את הדמעות כדי שהוא לא יראה והוא ישר התיישב ליידי מול הקבר של אמא שלי. "נראה לך שהייתי נותן לך לצאת לבד מהבית אחרי מה שהלך שם?" הוא הרים גבה אלי ומשכתי בכתפיים. "אתה בטח חושב שאני משוגעת עכשיו, נכון?" שאלתי כשהדמעות המשיכו לברוח לאט ובעדינות. "לגמרי לא. אני מבין אותך" הוא אמר כשליטף לי את הגב אחרי שלקחתי את השתי הרגליים והצמדתי אותם לחזה שלי וחיבקתי אותן. "לואי, אל תגיד סתם דברים כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב." אמרתי לו כשסידרתי לעצמי את השיער מהפנים.
"אלה, אני רציני. אני באמת חושב שהיא מדברת איתך. אני באמת חושב שהייתי עושה את אותו הדבר. אני לא חושב שזה סתם ועוד דבר שאני חושב… אני חושב שהיא מסתכלת עלייך כל הזמן בכל מקום" הוא חייך אלי וגרם לי להביא לו חיוך קטן לפני שהוא הביא אותי לחיבוק צד וקירב אותי קרוב אליו.
"אלה את קפואה! לא יכולת לקחת איתך לפחות ג'קט או משהו לפני שיצאת או משהו" הוא אמר לי לפני שהוריד את הג'קט של עצמו וליפף אותו סביב שנינו. "סליחה אמא". אמרתי לא ושנינו צחקנו כשישבנו מחובקים בגשם, מחוסים רק בג'קט של לואי.

"אני ברצינות לא יודעת מה קורה איתנו. זתומרת, הכל בסדר, ואז פתאום קורה משהו שמפריד ביננו. ואז שוב הכל בסדר. ואז עוד הפעם אנחנו רבים ולא יכולים להיות בסביבה אחד של השניה!" אמרתי עצבנית ומיואשת. הוא רק ליטף אותי בגב וקירב אותי אליו. "היי… די.. אני יודע, תקשיבי, מה שהוא אמר באמת לא היה לעניין. והוא יודע את זה. אני לא כאן כדי להגן עליו אבל אני יודע שהוא מתחרט על כל מילה ומילה והוא ברצינות רוצה לטלות את עצמו עכשיו. בנוסף לזה הוא היה לגמרי שיכור עד לפני שעה, ואני יודע שזה לא תירוץ! … אבל תחשבי על זה אלה… כל השאר שקשור למה שקרה בינכם זה לא ענייני… אני באמת מקווה שתפטרו את הכל. לא רק את הריב הזה, אלא את כל הריבים העתידיים שיהיו לכם.. ואני אהיה כאן בשבילך לכל הזמן. לא משנה מה יקרה ולא משנה אם זה יהיה עם הארי או עם מישהו אחר" הוא חייך אלי כשהמשיך ללטף אלי את הגב. חייכתי אל העובדה שיש לי את לואי והנחתי עליו את הראש. נרגעת בתוכו.
"לואי" לחשתי בשקט. "הממ?" הוא שאל כשנשענו על העץ, מחובקים, מחוסים בג'קט נעים מול הקבר של אמא שלי. "אני צריכה לספר לך משהו. אבל אתה חייב להשבע לי שלא תספר לאף אחד. הבטחתי לעצמי שאני אספר להארי ראשון, אבל עכשיו קצת קשה לי לחשוב על זה" אמרתי בשקט בהיסוס. "בטח. את יכולה לספר לי הכל. את מכירה אותי את יודעת שאני לא אספר משהו שחשוב לחברה הכי טובה שלי" הוא חייך למטה אלי. לקחתי לעצמי כמה דקות לפני שסיפרתי לו את החדשות.