לא כל הנוצץ זהב – פרק 32

תהיתי אם גם אני הייתי נראית כל כך מופתעת כשגיליתי לראשונה על אוט.
אריק נראה מצחיק מאוד. בהתחלה הוא פשוט קפא ובהה במארק, כאילו המוח שלו מעבד את המידע, ואז כך הוא נראה מופתע עד שהוא פתח את פיו, כאילו רצה לומר משהו, אבל כלום לא יצא. לרגע הוא הזכיר לי דג שהוצא מהמים, כשהוא פותח וסוגר את פיו, בלי לומר כלום.
"איפה, לעזאזל, מצאת דרקון?" אריק שאל כשכושר הדיבור חזר אליו.
"בהר זובור." מארק השיב במשיכת כתפיים.
היינו ליד האגם. אני שכבתי, אריק ישב בשיכול רגליים, ומארק נשען על אוט.
"מתי?" אריק חקר.
"ביום ההוא שארזת. נו, אתה זוכר, אמא שלך הכינה פנקייקים או משהו, וכשהלכתי הביתה רבתי עם אבא שלי, אז יצאתי לטייל בהר."
"לבד?!" אריק היה נשמע המום.
תהיתי עד כמה הר זובור הזה מסוכן. הוא תלול ונוראי וקשה לטפס עליו? או שאולי הוא סתם עוד הר קטן עם שבילים סלולים ואריק סתם דואג.
"כן." מארק השיב והביט באריק. "מה הבעיה?"
"מה אם היית נפצע?" אריק נראה ונשמע מודאג הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות. "זה בגללי, כי הלכתי והשארתי אותך לבד בניטרה. אז החלטת לעשות את כל הרשימה שלנו לבד. ואם משהו היה קורה לך? אם היית נפצע?"
למארק עלה על הפנים מבט מתחמק, כאילו זה בדיוק מה שקרה, אבל אריק הביט דווקא בי ולא ראה את המבט שעלה על פני חברו.
"אם חבר שלך היה נפצע בגללך, לא היית מאשימה את עצמך?" אריק שאל אותי.
"בבקשה אל תערב אותי בזה…" מלמלתי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלא נכנסתי לוויכוח והתערבתי לטובת אחד הצדדים. פשוט לא רציתי להתערב ולגרום לאחד מהשניים לא לאהוב אותי. משום מה ואיכשהו, שניהם הפכו לחברים שלי, פחות או יותר. לא רציתי לעשות משהו שיהרוס לי הכל.
"אבל – "
"אריק, שמע." מארק קטע את אריק והציל אותי ממתן תשובה. "העניין הוא שלא נפצעתי. לא קרה לי כלום. אני פה עכשיו."
"לא לעוד הרבה זמן." השבתי.
אריק הביט בי במבט מזרה אימים, כאילו האשים אותי בגירוש של מארק. האחרון פשוט משך בכתפיו.
"גם ככה זה היה צפוי." הוא אמר והסביר כשהביט בפניי השואלות: "שלא אשאר פה. זה היה צפוי. אני לא מיוחד כמו אריק."
"אבל יש לך דרקון!" אמרתי בהפתעה. "זה בטח נותן לך זכויות כלשהן!"
"לא נראה לי." מארק אמר.
אריק כיווץ את מצחו. התרוממתי למצב ישיבה והבטתי בו.
"מה?" שאלתי.
הוא הביט בי ונראה מופתע קצת.
"מה 'מה'?" אריק שאל.
"כיווצת את המצח והעיניים שלך הצטמצמו," אמרתי. "אתה תמיד עושה את זה כשעולה לך רעיון או כשאתה מנסה להיזכר במשהו."
מארק הרים גבה תמהה, כאילו ישאל את עצמו למה אני יודעת את זה. אריק רק הביט בי והנהן.
"כן, חשבתי על משהו. את צודקת."
מארק, מאחורי אריק שהביט בי, עשה לרגע סימן של הקאה. כיווצתי את מצחי בתהייה ושאלתי את עצמי על מה הוא חושב.
"על מה חשבת?" שאלתי את אריק, מעבירה את המבט שלי אליו.
"אולי מארק דווקא כן יכול להישאר." הוא אמר ופנה אל מארק.
"איך?" מארק שאל ובקולו נשמע ייאוש קל. "אני לא חצוי. אמא שלי באמת מתה. אני לא מיוחד."
"אז זהו, שלא." אריק השיב. "אתה כן מיוחד. יש לך את אוט."
לפתע שמעתי את הקול של אוט בתוך הראש שלי, אומר: "אני הופך את מארק למיוחד" במעין גיחוך.
"כן, כן, אוט." מארק השיב בקול רם ונופף בידו בביטול. "זאת לא הייתה הכוונה של אריק."
"האמת שדווקא כן." נראה שאריק התגבר על ההפתעה של הקול של אוט בתוך הראש שלו.
אני ומארק הבטנו בו יחד.
"על מה אתה מדבר?" מארק שאל בכיווץ מצח.
"זה שיש לך את אוט." אריק השיב. "זה משנה דברים."
"כמו מה?" מארק שאל.
"אתה יכול להישאר פה, כי אתה נמצא במעמד של 'רוכב'." אריק השיב.
"אבל אני לא רוצה להיות פה אם לא רוצים אותי.." הוא מלמל בתשובה.
"אני רוצה אותך." אריק השיב. "וגם לילי."
הוא הביט בי ואני הבנתי שאני צריכה להסכים עם הנאמר.
"כן, ברור. גם אני רוצה שתישאר." השבתי.
"כירון לא ירשה לי." מארק העיר.
"טעות." אריק אמר. "אם כירון ידע שיש לך דרקון זה ישנה הכל."
"אז בגלל אוט אני אוכל להישאר פה?" מארק שאל. "איתך? במחנה הזה?"
אריק הנהן וחייך בשמחה.
"תוכל להישאר, נוכל להמשיך את התוכניות שלנו, נעשה כל מה שתכננו לעשות בקיץ אבל נעשה את זה פשוט כאן."
"טוב.. כבר טיפסתי על הר זובור." אמר מארק.
אריק חייך אליו ואמר: "חכה כשתראה את קיר הטיפוס של המחנה. הוא טוב אולי אפילו יותר."
מארק הביט בו וחייך בחזרה.
הייתה לי הרגשה של חדירה לרגע שאני לא אמורה להיות שותפה בו. הרגשתי בלתי רצויה בעליל. קלטתי משהו, קלטתי שלעולם לא אוכל להשתוות אל שני אלה, שמכירים טוב מדי, שהם חברים טובים מדי. לי לעולם לא יהיה חבר קרוב כל כך. וגם אם אהיה חברה של שני אלה, תמיד אני אהיה הגלגל השלישי.
קמתי על רגליי.
"לאן את הולכת?" מארק שאל.
משכתי בכתפיים.
"לאן שבא לי. לא עניינך."
הוא נראה פגוע קצת אבל לא אמר כלום.
"אה כן, וכדאי שתדבר עם כירון." אמרתי לו. שלחתי מבט אל אריק, ששום רגש לא נראה על פניו, והסתלקתי.