השומרים – פרק 2

סוואקו ישבה על מיטת המים שלה, מרימה ומורידה את זנבה בשעמום. היא נאנחה. 'כל כך משעמם פה. שיעורים פרטיים עם מורים פרטיים על דברים שלא מעניינים אף אחד, שיחות חולין מפגרות עם אצילים פלצניים ושוויצרים, וכללי נימוסין נוראיים…' חשבה לעצמה, ממורמרת. היא בת של מלך – מלך הים – והיא לא סובלת את כל גינוני המלכות הנוראיים האלה. היא יכלה לקבל כל דבר שרק רצתה – אלו חולצות שרק תרצה, אלו קמעות-זנב שרק תרצה, ובעיקרון, מה לא? לא חופש. לא חברים אמיתיים. היה לה הכל אבל לא היה לה כלום. היא נגעה שוב בשרשרת הפנינים הכחולות-כסופות שעל צווארה, ליטפה אותה בעדינות. הזנב שלה הבליח לרגע ושתי רגליה החיוורות עם הקעקועים הכחולים העדינים והמעט הופיעו.

לפתע רעיון התגנב למוחה.
היא למדה על בני האנוש והיצורים הקיימים בעולם, ותמיד הסתקרנה מהם מאוד. היא ידעה שבני האנוש לא יודעים כלום, וידעה איך לזהות יצורים. היא ידעה שפות ומתנהגים, אפילו אופנה. היא ידעה שבגילה הנערות הולכות לתיכון – כמו אצלם. אבל אצלם לא היה לה שום סיכוי להגיע לתיכון. 'אבל יש לי סיכוי להגיע לתיכון בחוץ…' חשבה לעצמה. 'באי הקרוב, בקורוטובאסקו. אני אלך לתיכון היקארה.' חשבה לעצמה. ישירות היא החלה להכין את המזוודה שלה – בגדים כמו שמלות, מכנסיים רחבים, מכנסונים, וחצאיות, ואפילו גופיות. היא הביטה בעצמה במראה – החצאית המעט שקופה בגלל המים בצבע תכלת הגיע עד כמעט ברכיה והייתה קלילה – לא הכבידה עליה בכלל – וחשפה את רגליה הבהירות והדקות ; הטופ שלבשה כחולצה הייתה באותו גוון של החצאית, ומשובצת אבני חן. היא הייתה יחפה. השיער הכחול על גווני התכלת הארוך שלה הגיע עד מתחת

החצאית, ומשובצת אבני חן. היא הייתה יחפה. השיער הכחול על גווני התכלת הארוך שלה הגיע עד מתחת לברכיה, ופוני הבובה שלה כמעט הסתיר את עיני הטורקיז-ים הגדולות שלה. היא נראתה כמו מין בובה קטנה ועדינה, חמודה אפילו. היא חייכה לעצמה את החיוך הכי מתגרה שלה, ויצאה מה"חלון" של החדר שלה. זה היה בעיקרון חלון, למרות שהיא אף פעם לא הבינה למה הוא נועד בכלל. היא שחתה בכל כוחה אל מחוץ למים הכהים, הכמעט שחורים. היא הוצאה את ראשה מהמים והרגישה בנפלאות האוויר. כן, היא יכלה לנשום במים וזה היה נפלא – אבל זה לא היה אוויר אמיתי. האוויר הקריר היה נעים בריאותיה. היא חתרה ברגליה, ונשענה על המזוודה שלה עם פלג גופה העליון כמו שאלה המתלמדים בשחייה צפים על המצוף שלהם. היא הגיעה לאי.

היא ראתה באי צל שחור של נערה בעלת שיער שחור ארוך מאוד ועור בהיר בצורה בוהקת בלילה הכהה, ונער בעל עור בצבע חום מאוד בהיר, ושיער בצבע חום שוקולדי פרוע. הנערה הושיטה את ידה מכוסת הכפפה השחורה עם החורים לאצבעות למים. עינה שלא הייתה מכוסה בפוני נצצה בצורה מוזרה. סוואקו ידעה משהו על עיניים: עיני בני הים נראות נורא מימיות, כאילו תמיד יש בהן גל, תנועה; עיני בני אנוש חסרות ייחודיות לחלוטין – הן צבעוניות, אבל לא בצבעים מיוחדים כל כך, ואין בהם פשוט… שום דבר מיוחד. ועיני ערפדים נוצצות כמו יהלומים.
כמו יהלומים. כמו העיניים של הנערה שהושיטה אליה את ידה.
"את… ערפדית?" שאלה סוואקו המבולבלת בסקרנות. הנערה רק חייכה לאישור. סוואקו תפסה במהרה את ידה של הנערה, ועלתה אל האי.
"בואי אחרי." אמרה הערפדית. הנער שבא איתה לקח את המזוודה של סוואקו.
לסוואקו נותר רק ללכת אחריהם ולקוות לטוב.