This is me

מעולם לא פחדתי לבכות לבד. להפך. לבכות לבד בשבילי היה כמעשה גבורה, הרי בן אדם חזק מסוגל להחזיק עצמו עד אשר יהיה ברשות עצמו, ואז יכול לתת לפחדיו לצאת החוצה ולזרום במלוא כוחם ורצונם, בלא שאף אחד יכול לראותם ואולי להשתמש בהם כנגדך.
הכאב שנמצא בתוך הבכי מעולם לא הכאיב לי, להפך הוא גרם לי להרגיש אנושית שוב, הוא גרם לי להבין שאני לא רובוט, שאני כן בן אדם עם רגשות למרות מה שאחרים חושבים, זה שאני אדישה לא אומר שאני חסרת לב, הלוא כך?
ההרגשה הבודדה שבבכי מעולם לא הפריעה לי-הרי זה מה שרציתי, להיות לבד כל הזמן הזה, רק בכדי שאוכל לתת לכאביי פורקן כלשהו-להיות לבד זה לא דבר רע, להיות בודד זה משהו אחר-אני הייתי בודדה אבל בכל זאת נהניתי מהבדידות.
הדמעות שזלגו על לחיי והצריבה שעלתה במעלה גרוני-מעולם לא צרבה באמת, זה היה רק המוח שלי שאמר לי להפסיק לבכות בגלל אותו דבר אידיוטי ששבר אותי, אותו מוח שאמר לי ששום דבר לא יכול לשבור אותי, אותו מוח שאמר לי שאם אני בוכה אני מפגינה חולשה, אותו מוח ששיקר לי רק בזכות כל הצלקות שחטף אי פעם במהלך חייו.
כל הרגשות כל המחשבות הכול התערבב בעיסה אחת בתוך המוח שלי-זאת הייתה הרגשה זוועתית, הרגשה שיש כל כך הרבה להספיק וכל כך הרבה לעשות, אבל מנגד גם כל כך מעט זמן וכל כך מעט יכולת ורצון לגרום לדברים לזוז…
התקווה שהכול ישתפר ברגע שהדמעות יזלגו-ולאחר מהכן ההבנה כי זה לא יקרה…
הייתי נערה דיכאונית, ובתוך תוכי אני עדיין כזאת מדי פעם, אבל היום… אני שונה.
גיל ההתבגרות עבר עלי בכאב ומלחמה כנגד עצמי ומשפחתי, כנגד חברי וכנגד עולמי, או גם כנגד עולמם של אחרים שניסו לכפות עליי…
"תפסיקי להיות שונה…" הם אמרו, "תפסיקי ללכת נגד הזרם ותהיי כמו כולם…" הם חזרו.
אבל לא הקשבתי להם, הלכתי נגד הזרם-אבל בסיפור שלי יש שלושה זרמים- עם הזרם, נגד הזרם-"רק בכדי לעשות דווקא", ונגד הזרם-"סוף סוף קיבלת מוח נורמאלי".
לא הקשבתי להם והלכתי נגד הזרם רק בשביל להוכיח להם משהו ולעשות דווקא-עד שחטפתי את הסטירה שהגיעה לי. סטירה מצלצלת (מטפורית וממשית) שהחזירה לי כמה ברגים למקום.
החברה הכי טובה שלי הייתה היחידה עם הביצים להוציא אותי מהחור השחור שבו הייתי שבע שנים.
ופתאום כל העולם השתנה.
לאנשים אחרים יש רגשות, ולא כולם כאן נגדי.
יש לי משפחה אוהבת-גם אם מציקה לפעמים.
יש לי חברים שדאגו לי כל רגע שבו הייתי בתחתית… אבל אני תמיד התעלמתי מהכול.
הייתי אנוכית, הייתי טיפשה, הייתי דכאונית… הייתי פגועה.
מעולם לא פחדתי לבכות לבד-עד היום, כשהבנתי עד כמה לכל הרוחות אני חשובה בדיוק כמו כל אחד אחר בעולם הדפוק הזה.
לאף אחד אין את הזכות לפגוע בי, לפגוע בנשמתי, לפגוע בלב שלי…לאף אחד אין את הזכות לגרום לי לבכות-אלא אם כן זה מאושר.
כי אושר זה דבר נדיר כל כך בעולם הזה…אבל למען האמת-לא כזה קשה למצוא אותו, צריך רק לסבול סטירה אחת, רשרוש של ברגים, ואור לבן שמגיע מהנורה שנמצאת מעל הראש שלך שסוף כל סוף חזרה לעבוד.