הסוף של לוחם הנמרים

יש לו תקווה. זה שווה את זה. הוא חייב לנצח. את זה הוא יודע.את זה הוא חייב לדעת.
הוא שולף סכין ועוד אחד ועוד אחד.
אבל הם רבים מידי.
הוא מטיל את הסכינים, אך הם מתחמקים. קופצים, מנתרים, הם רבים מידי, זה עשוי להיות הסוף.
אבל הוא לא מוותר, הוא שולף עוד סכין ומיידה אותה, היא פוגעת בכתף והנמר צונח ארצה.
הוא זוקר את סנטרו נשארו עוד שישה, הוא שולף את חרבו, מכה. חוסם. חותך.
דם בכל מקום.
הוא נושם עמוק ומניף את החרב, נשארו עוד שלושה.
הם חזקים ממנו, הוא נופל, הוא נפצע, אבל הוא מתרומם שוב. כי הוא יכול לנצח.
כי הוא חייב לנצח.
אז הוא מרים את החרב ומסתער, מכה, חותך, ומתפתל. הפצע כואב לו, הפצע שורף את נשמתו.
אבל הוא ממשיך להילחם.
ואז…
נשאר עוד אחד.
ועם כתף פצועה הוא פוגע. הוא חותך. הוא מבטר, אך הנמר חזק ממנו. ובמכה אחת קורע את גרונו.
הוא נופל על האדמה, שוב דם. אך הפעם גם כאב.
האם היה זה שווה את זה?
חשכה.
הוא נופל למעמקים.
הוא מנסה להתרומם, הוא מנסה לנשום.
אך הוא שוקע. שוקע בייאוש, שוקע בפחד מהלא נודע.
והוא מת.
אם כך, הגידו נא לי, האם היה זה שווה את זה?