שלולית דם עכורה

הוא חייך חיוך רחב וערמומי, זדוני ומשתטה, מרוצה מעצמו. הוא חייך חיוך רחב וערמומי, מסב מבטו אל עבר שמי הלילה השקטים מצטיירים מבעד רסיסי החלון המאובק, ומשיב מבטו אל עבר קורבנו הנחשק, הכבול.
"אז, מתוקי.." החל בערמומיות האופיינית לו, המלטפת, החומקת במהירות ונידפת בין גלי הרוח הקרירה. רעד וצמרמורות החלו חולפים בעורקיי קורבנו באיום, והנה שבות ,מתקיפות איבריו .
חיוכו התרחב מרגע לרגע, הוא הניח סולייתו הנוקשה בין רגליי קורבנו, מניח לחריקות הכיסא הישן להיאטם בין קירות המבנה הנטוש, ועודפו אחורנית.
זעקת אימה זעירה נפלטה מבין שפתי הקורבן ההדוקות והיבשות, והנה נספגת זעקתו האחרונה בין אותם קירות מתקלפים, הלוא גרונו יבש, האימה והפחד משתקים.
צעדיה המהירים והעקביים החלו מהדהדים ומגבירים קצבם, מתגברים יותר ויותר, מתחזקים יותר ויותר, חונקים את האווירה ההדוקה ומותירים מתח באוויר המחניק. היא הניפה ידה ואחזה בסנטר הניצב כנגדה, מיישרת מבטה אל מבטו, והלוא מבטה מהפנט ,דבר לא נותר פרט לציית לרצונותיה ותשוקותיה ולהתקדם חרישית אל עבר פינת החדר המאובקת. היא חייכה חיוך רחב ומרוצה, ערמומי לא פחות, זדוני ונטול כל רגש.
"הקשב טוב- ולא, תאבד את שלוש שניות הנשימה שאתן לך. איפה זה?!" שאלה בזעם ונימת ציווי, אך עם זאת ברוגע, מניחה עקב מגפה על גבי בטן הקורבן האילם לאימתו, מגבירה את הלחץ אשר הופעל מרגע לרגע. הוא החל משתעל בכבדות, נשימותיו נעשות חנוקות ואישוניו החלו לעשות דרכם אל עבר מעלה עינו.
היא הניפה רגלה, והנחיתה בעוצמה חסרת מעצורים. כעת שכב הקורבן והנה ביטנו חצויה לשניים, איבריו שרויים על גבי הרצפות המתפוררות. היא הניחה לדמו להניח לגופו ולעשות דרכו בנחילים ארוכים וחסרי כל מטרה. היא פנתה אל עבר הבחור המתייצב בפינת אותו חדר מאובק, חיוך זדוני נפרש על שפתיה בשנית, מנקה עקב נעלה בשלולית בוץ עכורה.
"אל תתחיל- אני יודעת שאתה לא יודע היכן זה." החלה, חיוכה מתרחב וריח הריקבון עולה ומציף את רחבי המבנה הנטוש, נספג בקירותיו ומעכירם, נספג בקירותיו ומעניק ניחוח שונה, אווירה שונה.
"ואני לא מתכוונת לבזבז את זמני" הוסיפה בעודה שולפת להב חד וקהה, בהנפה יחידה מפרידה בין ראשו לגופו בהנאה ניכרת, נאנחת קלות ועושה פעמיה אל עבר הדלת החורקת מעלת העובש. סוקרת את הניצב כנגדה, מגובהו הרם ועד עיניו הכהות והמסתוריות.
היא קרבה אל עברו ונשקה לשפתיו, הוא חייך חיוך זדוני וערמומי, חיוך מוכר. פיה נפער לרווחה, הוא הצמיד כף ידו אל בית חזיה , והניח לגופה לצנוח על אדמת הבוץ הלחה.
האדם ככלי הוא, הוא פועל לפי תחושותיו ורצונותיו, ובעקבותיהם יופל.