השולחן של מידאס

שלום. אני שולחן. יש לי שם. אבל בטח לא אכפת לכם. אני הרי רק השולחן של מידאס. התפקיד שלי, הוא לספר לכם על בן אנוש שאני במקרה שייך לו, שיכול להפוך דברים לזהב. אבל אני לא אעשה את זה. נמאס לי להיות זה שמספר, שאין לו סיפור משלו. כי יש לי סיפור.
כן, תאמינו או לא, יש לי סיפור משלי. ואם כבר קראתם את ההקדמה שלי, אתם כנראה מספיק משועממים כדי לשמוע אותו, אז תקשיבו טוב טוב.

פעם הייתי שולחן פשוט בממלכה גדולה. הייתי מאוד גאה בעצמי. הייתי שולחן מפואר, מעץ מהגוני, עם קישוטים ועיטורים בצד. הייתי מהמם, והייתי נושא השיחה של חצי מהשידות בארמון. אבל דווקא זאת שבאמת אהבתי, שהייתי נותן הכל בשבילה, לא טרחה אפילו להסתכל עליי. היא לא יכלה כמובן, פניה היו מופנות לכיוון השני, וכידוע, רהיטים לא יכולים לזוז. לא ראיתי את פניה מאז שעברתי חדר, אבל אני זוכר את הצבע המדהים של עץ השקד, את מגירות היפייפיות שכאילו צופנות סוד מסתורי, ואת הרגליים החטובות. היא גם חכמה מאוד. אני יודע כי שמעתי אותה מדברת עם שולחן אחר על התקדמותה של הבת של מידאס באלגברה. אני שונא את השולחן ההוא. אין שולחן יותר גנדרן ממנו, עם ההבעה המתנשאת הזאת שנמצאת כדרך קבע על פינתו.
אבל הסיפור שלנו לא מתרכז בקצה השולחן המעצבן ההוא. הסיפור הזה, כזכור, הוא עליי.
בכל אופן, יום אחד עמדתי כרגיל במקום שלי, וניסיתי לחשוב איך אוכל להעביר לשידה הודעה רומנטית בלי שהכיסאות הרכלנים יישמעו אותי. (משימה בלתי אפשרית לכל הדעות) כשפתאום מידאס נכנס לחדר וחסם את שדה הראייה שלי בקלף עבה. אני שונא כשהוא עושה את זה. מצד שני, לעמות הכיסא יש לי חיים קלים. מידאס כתב מכתב לבת הדודה שלו על איזה סאטיר שמן ושיכור שהוא מצא ועזר לו. הוא מוצא כאלה כל שבוע. עד שעברתי לארמונו של מידאס לא ידעתי שקיימים כל כך הרבה סאטירים. כשסיים את המכתב, הוא חתם עליו, והטביע עליו חותמת של בית המלוכה. הוא תמיד עושה את זה חזק מדי ומשאיר עליי סימנים. עד כאן, שגרה.
השגרה שלי הופרה, כשאדם לבוש טוניקה סגולה התגשם לפני מידאס, ולפניי. הוא הפיץ ריח חריף של ענבים. שיערו היה שחור מתולתל, וניכר שלא סורק כבר כמה חודשים. עורו היה לבן, אבל פניו אדמדמות. הוא נראה קצת שיכור. למדתי לזהות שיכורים כשראיתי את השרים של מידאס.
״חסת על חייו של הסאטיר שלי.״ אמר דיוניסוס, (כי זה מה שהוא היה). ״זה היה יפה מאוד מצדך. כיוון שזו כבר הפעם העשירית בחודש האחרון, החלטתי לתת לך מתנה. משאלה. לך, ולעוד מישהו. במי תבחר? מה תבקש לעצמך?״ אני לא צריך לתת משאלות לאף אחד!״ רטן מידאס. ״מצדי השולחן יכול לקבל אותה.״ דיוניסוס הרים גבה, אבל לא העיר דבר. ״הלוואי שאוכל לזוז, הלוואי שאוכל לזוז!״ קראתי בהתרגשות. באותה שנייה בדיוק, אמר מידאס. ״הלוואי שכל דבר שאגע בו יהפוך לזהב!״ אמר מידאס באותו סוג של התלהבות בדיוק. דיוניסוס הניף את ידיו, ואני התחלתי להניף את רגלי באושר, כשידו של מידאס נשענה עליי, לא מאמינה שהוטלה עליה הברכה הזו. נראה היה שמידאס עומד להתעלף. אבל לא היה לי אכפת. זעם וייאוש הקיפו אותי. לרגע אחד יכולתי לזוז, ממש כמו בן אדם, וברגע הבא הפכתי לפסל מזהב, לא מסוגל להניע שריר. קיבלתי את חירותי אחרי זמן כה רב רק כדי לאבד אותה. העפתי מבט בשידה בחדר הצמוד. היא עדיין לא הסתכלה עליי. התייאשתי סופית, למרות שידעתי שזו לא אשמתה. ״אני לא מאמין.״ אמר מידאס המאושר. ״אני לא מאמין.״ הוא חזר שוב למקרה שלא שמעתי. ״אני יכול להפוך דברים לזהב!״ ״באמת לא שמתי לב, זה נהדר!״ רטנתי. הייתה לי נטייה קלה לציניות במצבים כאלה. השידות האחרות לטשו מבטים בגופי המוזהב, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לחזור להיות העץ שהייתי. רציתי להיות שוב אני, אפילו אם לא אוכל לזוז.

שבוע עבר. מידאס עדיין היה מאושר. הוא רקד בסלון עם הילד הרצחני שלו כשהוא לבוש בכפפות, עשויות זהב כמובן, ורגליו הנעות כמו לעגו למצבי. בארוחת הערב, הילדה שלו, זחלה מתחתיי, כמו שעשתה כל הזמן, כדי להתחבא ממנו ולהפתיע אותו, כמו בכל ערב. ״השולחן הזה הרבה פחות כיפי כשהוא מזהב.״ היא רטנה. ״הוא בוהק מדי לעיניים.״ היא מצמצה. הסכמתי איתה. כל החדר כבר היה מוזהב וכאב בעיניים להסתכל בכל הזוהר הזה. המלך הסיר את כפפותיו וישב לשולחן, לאכול.
הסכו״ם המוזהב שלו רשרש, והאוכל המוזהב והלא בריא שעליי עשה לי בחילה. ביתו של מידאס קפצה מתחת לשולחן לחבק את אביה. יכולתי לראות בהילוך איטי איך הופתע המלך ולא הספיק להרחיק את ידיו. הילדה המסכנה הפכה לזהב. ״הילדה הזו הרבה פחות כיפית כשהיא מוזהבת.״ רטנתי. ״היא יותר מדי בוהקת לעיניים.״ לא באמת התכוונתי להיות רשע. הרגשתי רע בשבילה, וריחמתי עליה מאוד. ״אני מצטער.״ אמרתי לפסל. אבל ידעתי שהיא לא שומעת אותי. היא בכל זאת הייתה בת אדם. ״מה?״ שאלה הילדה בקולם המחשבתי של הרהיטים. ״זה השולחן? אתה מדבר?״ ״לרגע אחד יכולתי אפילו לזוז, לפני שאבא שלך הפך אותי לזהב.״ אמרתי. ״אני מצטערת.״ היא אמרה. ״זה בסדר, התרגלתי.״ באותו רגע ידעתי שבת המלך, למרות מי שהיא, יכולה להיות ידידה טובה בשבילי. במשך שעה התלחשתי איתה והיא נתנה לי עצות לגבי השידה. אני נתתי לה עצות איך לא לדפוק את הראש בי כשהיא יוצאת מהמחבוא, אם אי פעם תחזור לעצמה.

כשמידאס חזר, הוא הרטיב את ביתו במים מהנהר. ״ וואו, זה קר.״ היא אמרה. זה היה הדבר האחרון שהיא אמרה בקול של רהיטים. רגע לאחר מכן היא חזרה להיות אנושית חסרת מוזהבות לחלוטין. היא ליטפה בידה הרכה את הרגל שלי, ואמרה. ״אל תדאג, אני אשכנע את אבאלהחזיר אותך.״ היא לחשה. ואני הייתי אסיר תודה. שלחתי מבט בשידתי האהובה, שגם היא כבר הייתה זהובה, ובכל זאת יפייפיה.
רבע שעה לאחר מכן, מטח של מים קרים שלא הרגשתי מאז המנקה לפני שבועיים שטף את כולי. הבטתי לאחור, וראיתי רגל חומה. צבעה היה כצבע מהגוני. ״יש!!!״ צרחתי. מידאס נבהל. הילדה צחקה, ונתנה לי חיבוק. אני התרוממתי, ולחצתי רגל שולחן בידו. ״תודה רבה הוד רוממותו.״ אמרתי. לקחתי מידו את הדלי של מי הנהר, ושטפתי את השידה, ולאחר מכן גם את החדר. אחר כך ניגשתי לשידה, שהייתה שוב עשויה שקד יפייפה. נשקתי למגירתה העליונה, והיה נדמה לי שאני רואה אותה מסמיקה.

ופתאום, דיוניסוס הופיע בחדר. ״זה קיטשי מדי.״ הוא אמר בקול משועמם. הוא הניף שנית בידו, ולפתע עמדה מולי אישה, עיניה עיני שקד ושערה הכהה ארוך. אחזתי בידה, וראיתי יד אדם. כהה אמנם, אבל עדיין אנושית. ועכשיו אני יושב כאן, על הרצפה, כי איני רוצה להפריע לכיסאות או שולחנות מסכנים, וכותב את סיפור חיי באותה יד שאחזה בידה של אהובתי. אבל אפסיק עכשיו. גם כי הסיפור נגמר, וגם כי אני מריח באפי האנושי נזיד בשר, ואין דבר טעים יותר מנזיד בשר, בייחוד כשאני יכול לאכול אותו, וכשהוא לא עשוי מזהב.