שלום, יפהפייה – פרק 33.

~מנקודת מבטו של נייל~

איני יודע למה ואיך, אבל הבדידות והריקנות שנוטפים מבעד קירות חדרי מרטה את עצביי עד הסף, הייתי חייב לקחת את עצמי מביתי הקר והמחליא, הייתי חייב לגרום לכאב לעבור.. ורק לשבת בידיים משולבות על גבי הכורסה ולצפות במשחקי פוטבול כלל לא עוזר, זה רק מחמיר את הכאב.. לבי התכווץ והלם בחוזקה, החרב החדה שבחדות פלחה את בית החזה שלי וגרמה לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי… התבוננתי לעבר רקיע השמיים וקללה נקשרה על לשוני, קללה שצווחה וקדחה בראשי כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, צווחה שהדהדה בכל מערכותיי ואיבריי וגרמה לי להחרב עד עפר וליפול.. הקרקע בעצמה התפוגגה מתחתיי וכל פיסת עור בגופי צרבה, דמי התחמם בעורקיי והאמת המרה הכתה בי בחוזקה כמכה מענה ולא הוגנת מתחת לחגורה – מדוע אני נוקש על גבי דלת ביתה של מאיה..? מבין כל המקומות בעולם, למה דווקא לכאן אני הבאתי את עצמי?
הבלעתי חיוך ועצמתי את עיניי, שואף את האוויר הקריר של תחילת החורף אל תוך קרביי, היה לי כה חם וחנוק מבפנים, אש להבה פראית שרפה את רעותיי והתפוצצה בתוך תוכי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לעולם לא דחו אותי, לעולם לא השפילו אותי כך.. לעולם לא האמנתי שאני אוכל להתאהב כל כך באדם מסוים רק במבט אחד, בדקה אחת.. אבל היא גנבה את לבי, והיא אינה יודעת זאת, היא אינה חשה ולו במקצת דבר מה אליי.. והכול בגלל שלא הייתי זריז וחכם מספיק על מנת לעשות צעד מסוים, טעיתי והתבלבלתי שוב ושוב, נתתי לעצמי לזרום ולהדרדר בעקבות זאין והבעיות שלו שנהיו גם שלי, כשחשובים על כך.. החיים שלי כלל לא מדהימים או טובים, הם נהרסו.. עולמי החשיך מעליי, הכאב של השיברון לב הארור היה חזק מידי.. הכול היה חזק מידי.. אפל, משגע ומורט כל קצה אנושיות שבי, חשתי כיצד מילותיה נחרטות בעורי ומגלפות אותי, מחלחלות לי כה עמוק ומצליפות בי כדלי מלא מי קרח קפואים.. מצמצתי בעיניי ודמי נזל מפניי, אני אוהב אותה, לעזאזל. כל כך אוהב אותה שזה כואב, למה נתתי לעצמי להתמהמה?!
לפתע הדלת נפתחה לרווחה וכל עולמי הואר מחדש, זוג עיני שקד גדולות וחומות, שנראות כה כנות ועמוקות, רדופות ועצובות רדפו אותי וסתרו לי.. הבלעתי חיוך, שערה הארוך הגיעה עד לאגנה ושפתיה היו מלאות ופעם ראשונה באמת משכו את תשומת לבי.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הן חייבות להיות כל כך מגרות..?! היא גלגלה את עיניה וסמנה לי להיכנס לביתה החמים ולקחתי את ההצעה הזו ברצון כה רב, פשטתי את המעיל שלי על גבי הוו שבכניסה לדלת ביתה והיא הובילה אותי בעקבותיה למטבח.
"אז, מה אתה עושה כאן בדיוק?" צחקקה.
הצחוק שלה השפיע עליי וגרם לכל הדאגות להימחק, היא נלחמה בכל הפחדים שלי, נגבה את כל דמעותיי, בחיוך וצחוק אחדים.. נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, התכווצתי ונתקפתי, לבי הלם בחוזקה, מראה הנערה שלצדי הכה בי בחוזקה וכל מה שעשתה למעני מאז ומעולם.. עיניי נקרעו לרווחה, לעזאזל, על מה אני חושב לכל הרוחות?! זו מאיה, מאיה! החברה הכי טובה שלי, האחות שלעולם לא הייתה לי.. והיא לעולם לא תהיה יותר מכך, היא מושכת ויפהפייה עד כאב, אבל היא אינה מלאני.. היא שונה מכל בחורה שאי פעם הכרתי או חלמתי, אבל אם מסתכלים על כך מנקודת מבט שונה.. יש במאיה חן וקסם מהפנטים שיכולים לגרום לי…- די, תפסיק! "עברתי באזור וחשבתי לומר שלום, מה שלומך?" חייכתי חצי חיוך קטן.
היא גלגלה את עיניה ונאנחה. "אני מרגישה נורא.. ליאם, ליאם שלי… הוא.. הוא לא אוהב אותי יותר! אני כל כך טיפשה, איחרתי את המועד.. המלאני הזו גנבה לי אותו, למה..?" קולה נשבר במקצת, היא סובבה אליי את גבה על מנת למחות מספר דמעות בוגדניות, בין רגע, כדבר טבעי, קפצתי ממוקמי ורצתי אליה, מאמץ אותה בעזרותיי, נואש למחות ולספוג כל טיפת כאב ובקושי, ייאוש ודיכאון.. לא משנה שאני כלי שבר מבפנים, זה הורג אותי לראות אותה בשעת משבר, חלשה. "מאיה, את נערה מדהימה, הוא באמת שמפסיד אוצר שכמוך, את מצחיקה, יפהפייה, חכמה, מתחשבת ו.. יש לך עמק, יש לך אופי, אין אחד שלא יחשוק בך.. ואם זה משפר לך את ההרגשה, גם אותי מל' נטשה, בשביל ליאם" אמרתי בקול צרוד.
עיניה נקרעו לרווחה. "אוי, אלוהים אדירים.. אני כל כך מצטערת נייל, אתה מאמין שהם שניהם שברו לנו את הלב?" היא בכתה אל תוך עורי.
השפלתי את ראשי לשערה ושאפתי עמוק את הריח הממכר והמשכר ביותר שהרחתי בחיי, היה לה ריק נקי של פרחים שזה עתה פרחו, לבי רטט, השתנקתי ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים.. כפות ידיי הזיעו במקצת מהמתח האדיר ובטני התהפכה שוב ושוב גורמת למחנק שבגרוני לחתוך אותי ולשבור, לנפץ, לרסק ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, הקרקע נקרעה מתחתיי וכל מערכותיי דלקו. "אנחנו, אנחנו נשכח מהם מיי.. אנחנו חייבים.." לחשתי.
"איך?" היא שאלה ברעד והתבוננה בי מלמטה, היא הייתה כה קטנה וזעירה לצדי.
לפתע מחשבה מפתיעה הבזיקה בראשי, אני והיא מתנשקים בטירוף של להט הרגע, נגררים לחדר השינה, טורקים את הדלת, צונחים על גבי המיטה ו..- לא! היא לעולם לא תרצה אותי, אני לא רוצה אותה, הייתי חייב להפסיק לחשוב על כך. "אני לא יודע, חשבתי שאולי נלך ביחד לבית הקפה שלצד ביתי.. אלנה עובדת שם ואם אלנה שם אז גם הארי, נוכל לבלות יחדיו ולשכוח משני אלו שלא מזכירים" קרצתי לעברה.
עיניה אורו כזוג פנסי חג מולד, היא עצמה גרמה לי לחוש כאילו ואני מתעורר לבוקר חג המולד הראשון שלי, היא נעלה את מגפיה במהירות ואחזה בכובע הצמר עם הפונפון הקטן והלבן שלה, ידה הייתה אחוזה בידי שלי וכל כך תאמנו האחד את השנייה, כאילו והיא נוצרה רק למעני, יד קטנה וזעירה, רק רציתי לאמץ אותה אליי ולסגור כל רווח מורט עצבים שסרר בינינו, המתח החשמלי שקדח בינינו היה מוחשי עד כאב מזעזע וממוטט, כאש להבה שרפה ולכדה את שנינו, חשתי כעש חסר ישע שנמשך לעמקי האש היוקדת ללא כל שליטה ויכולת מסוימת.. מה קורה לך נייל? תהיתי ביני לבין עצמי, הצצתי בה עוד מבט אחד.. כן, יש בה קסם.
"נייל..?" היא לחשה.
זקפתי גבה, "הממ..?"
"תודה, אתה חבר אמתי, למרות שאני משגעת אותך, אתה חבר אמתי.." ראשה היה מונח על גבי כתפי, ולפתע זה הרגיש לי כה נכון לכרוך את זרועי סביב אגנה, נוכל להיראות זוג כה מושלם כך.. זוג מאוהב, אבל ידעתי שזו טעות, שאין לנו כל סיכוי, אז רק השפלתי את ראשי והעדפתי שנעביר את הדרך בדיבורים.

לא הפסקנו לצחוק, גלתי שיש לנו המון במשותף, יותר ממה שרק יכולתי לדמיין, ורק לטובה. המון זמן לא דברתי כה המון זמן עם משהי על.. הכול.
נכנסו לבית קפה ובאמת ראינו את אלנה עובדת שם, מוזגת קפה מהמכונה בעת שהארי מתיישב על גבי אחד מכיסאות הבר שממולה ולא מפסיק לחייך ולדבר אליה, שולח מבטים כועסים לאחד העובדים שגם לא הוריד ממנה את המבט.. אלוהים, רק לפני מספר חודשים היינו חבורת נערים עם חלום אחד להצליח, מדהים לראות כיצד לאהבה יש כוח כה חזק ועצום, אפילו כואב, הבנות הללו לקחו אותנו, וחדרו לנו ללב, חתכו כסכין ונחרטו שם.. ללא כל דרך חזרה, עמוק מידי.. –
"היי חברים!" חייכה אלינו אלנה.
התיישבנו לצד הארי שגם חייך אלינו. "היי לני והארי, אתם לא מוכנים להיפרד, אה?" חייכה מאיה חצי חיוך צבוע ומזויף, היה ברור שהיא מקנאת ורוצה גם זוגיות כזו ולרגע רק רציתי לגרור אותה לבית שלי ולנשק אותה, ללכת עמה יד ביד בפארק, לקחת אותה לדייט במסעדה ולהטיס אותה עד סוף העולם.. להראות לה שאני יכול לאהוב אותה יותר מזה, יותר מליאם, ויותר מכל מה שהיא חלמה אי פעם..
הארי משך בכתפיו. "בינתיים אין תלונות" צחק וקרץ לעבר אלנה שגלגלה את עיניה.
"כן, תדבר רק בשם עצמך.." זרקה עליו מטלית מטבח אדומה, "אני עוד רגע חוזרת.." אמרה בלשון בחוץ מנסה להתרכז בתהליך המסובך שלא לשבור את הכוסות ולהפילן על גבי הרצפה היישר מהמגש השחור והכבד.
"מה שלומכם חברים?" חייך אלינו הארי ונראה מודאג. "אתם נראים… רע" ציין את המובן מאליו.
נאנחתי והשתנקתי במקצת. "הכול בסדר, באמת.. אנחנו בסדר"
"לא, מה קרה?" התעקש ונראה במעט כועס.
מאיה נאנחה ואחזה בידו. "הארי, כשלך יישבר הלב, גם לך לא יהיה חשק לדבר על כך, אנחנו מנסים לשכוח כאן ממשהו אז בבקשה, עזוב זאת, בסדר?" שאלה בקול רועד.
הוא הנהנן ברצינות ואז התבונן בי והחל לצחוק, גלגלתי את עיניי, הוא צוחק עליי עכשיו, נפלא, "כן, תודה הארי.."
"הוו.. לניילר נשבר הלב, מסכן, רוצה נשיקה?" שאל הארי בקול תינוקי.
לחשתי לעברו קללה. "פשוט שתוק ותתעלם מאיתנו" יריתי.
אלנה חזרה. "ומה בשבילכם?" קראה לעברנו ושלפה את הפנקס מידה. "וטיפים יתקבלו בברכה" קרצה לעברנו.
גלגלתי את עיניי, "אני רוצה שוקו ומאפה אוכמניות.." מלמלתי, "ואת מאיה?"
"לא, אני משלמת על עצמי" מהרה להזהיר אותי.
נחרתי נחירת בוז. "מצטער, בלתי אפשרי" שלפתי את ארנקי, "זה בסדר, אני הצעתי זאת ואני אשלם, ואני יכול.." מלמלתי.
היא נאנחה. "רק תה עם חלב.." אמרה בקול יבש.
אלנה הנהנה. "מיד מגיע חברים" חייכה אלינו ולרגע אחד התבוננה בהארי, הוא התבונן בה בחזרה בחצי חיוך, היא נאנחה ונכנסה למטבח, למען השם, השניים מאוהבים עד כלות נשמתם.
"אתם בדייט חברים?" לפתע שאל הארי.
עיניה של מאיה נקרעו לרווחה, "לא, לא.. בכלל לא!" מהרה לומר. "אתה מדבר כאן עליי ועל נייל, אנחנו רק חברים טובים"
והמילים הללו, רק חברים טובים, הכו בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה ופרקו אותי על נשקי, החור השחור והארור שבבית החזה שלי רק גדל יותר ולא היו לי מספיק כוחות ברעותיי לא משנה כמה התאמצתי על מנת לנשום, לבי התכווץ בכאב ודמי התחמם בעורקיי.. הפרפרים פרעו וקרעו את בטני ואלפי הצלפות הצליפו והכו שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי, כרטט חשמלי עז ומשכר חושים, ממכר ומנתק, כל עולמי נדם מלכת והחשיך.. אני והיא בדייט, זה נשמע כה טוב. אבל אנחנו רק חברים טובים, לכל הרוחות, זה הדבר הנורא ביותר שקיים!
"גם אני ולני היינו חברים טובים" שתה הארי שלוק מהיר ממיץ התפוחים שלו, "אבל את לא אוהבת את ליאם?"
לכל הרוחות, הארי והפה הגדול חסר המבוכה שלו, מאיה קפאה במקומה והשפילה את ראשה, לחייה סמקו והיא נכבתה בין רגע, האור שבה, שאני כה אוהב, שמאיר את עולמי, נכבה.. ויכולתי לעשות ולוותר על הכול ברגע זה למען הנערה שלצדי, על מנת להשיב לה את האור. "מתוקה, זה בסדר.. הוא לא התכוון, זה כמו שהוא יאמר שאני אוהב את מלאני"
"אבל זה נכון, זה נכון לגבי שנינו!" היא הגביהה את קולה.
הארי זקף את גבותיו. "אני מצטער מיי, לא התכוונתי..-" מהר להתנצל.
"היי, תפסיקי עם זה, היה לנו טוב ביחד. צחקנו וספרנו חוויות ילדות, שכחנו לרגע מהם ואנחנו נשכח שוב עד שהם יתפוגגו לגמרי, אני מבטיח לך, שבסוף הכול יסתדר.. ואני לעולם לא אעזוב אותך ואתן לך ליפול, לעולם" הדגשתי כל מילה ומילה שלי בנפרד והאופן שבו התכוונתי לכך עד עמקי נשמתי המעונה הפתיע אותי במיוחד.
היא נאנחה וחייכה חצי חיוך, "אני יודעת, כי אני לעולם לא אתן לך ללכת וליפול" נשקה ללחי שלי והמקום רטט ככוויה, כרטט חשמלי עז ומעקצץ.. נסתי להסתיר את הסומק, קרקרפתי עקצצה וקרביי להטו.. כיצד נשיקה קטנה חסרת משמעות בעלת ערך והשפעה כה גדולים עליי..? למה..?
"בבקשה!" הפריע לנו אלנה שוב ובידיים מרושלות במקצת הגישה לנו את ההזמנה. "בתיאבון" אמרה כדרך אגב ונאנחה, נשמה עמוק והתיישבה לצדי, הארי כרך את זרועו סביב אגנה שהיה מופנה אליו והיא הניחה את ראשה על חזהו, איני רוצה להישמע דרמתי מידי, אבל לראות אותם כך ביחד, היה כמו לראות שמש חצות.. חושך ואור שנפגשים יחדיו ומשלימים זה את זו, הארי תמיד היה הנער הלא מוסבר, הקר, הקשוח והאפל שבחבורה.. היו לו כה המון סודות ודרך חיים מחליאה שלעולם לא אהבנו, ומאז שהוא הכיר אותה חייו השתנו.. הם נועדו להיות יחדיו, ולא יכולתי לעשות דבר מלבד להיות שמח בשביל החבר שלי, זקפתי גבה לכיוון השרשרת של המטוס נייר שהייתה תלויה על גבי צווארה, "מתנה חדשה?" צחקתי.
היא השפילה את ראשה ולחייה הסמיקו במקצת, "כן.." לחשה.
"הוא לא הוריד אותה מעולם!" קראתי בהתפעלות.
הארי חייך חצי חיוך, "לכל דבר יש פעם ראשונה" וכולנו ידענו את הכפל שבמשפט.
אך לפתע זוג דלתות בית הקפה נפתחו לרווחה בעת ובעונה אחת ברעש חבטה מחריד ומחריש אוזניים, שלושה שוטרים נכנסו במבטים קשוחים וחתומים, אטומים חסרי כל הבעה.. וכשהם ראו אותי, עיניהם נקרעו לרווחה וחיוך זדוני התשקף על גבי טווי פניהם, לא.. לא.. לכל הרוחות, שיט, לא! עלו עליי, זה הסוף. "נייל ג'יימס הורן" קרא אחד השוטרים הגבוהים יותר בפנים חמורי סבר, היו לו עיניים שחורות נטולות הבעה או רגש שדבר לא היה מסוגל לחדור דרכם, הוא היה קרח ותג שמו החליד במקצת, קראו לו בראד. "שמי הוא בראד, וזהו השותף שלי מארק, אנחנו ממשטרת אנגליה" הם שלפו בעת ובעונה אחת את התג שוטר שלהם וגרמו ללבי להתכווץ ולדמי לנזול מפניי, "אתה מתבקש להגיע אלינו בזה הרגע לתחנת המשטרה, יש לנו מספר שאלות לשאול אותך ואתה מתבקש לשתף פעולה ללא כל יכולת התנגדות" אמר ללא כל טיפת רחמים.
החדר הסתחרר סביבי, העברתי מבט בחבריי שהתבוננו בי, הבנות היו מפוחדות עד אימה והארי היה מבולבל, "אתם בטוחים שזהו האיש הנכון?" תבע לדעת.
השוטרים הנהנו, "אנו לא רוצים למשוך את הזמן, אתה מתבקש להגיע אתנו בזה הרגע לתחנת המשטרה" אמר מארק, שוטר צעיר יותר בעל שיער שחור כזפת ועיניים חומות גדולות שנראו במעט יותר חמות.
"במה הוא מואשם?!" נתרה מאיה ממקומה ונראתה כאילו ותוקפים אותה, אחזתי בידה על מנת להרגיע אותה, אין לך בשביל מי להילחם, איני שווה זאת.
"הוא מואשם בגניבה ובהימורים לא חוקיים" ירה בראד כדרך אגב.
הבטן שלי התכווצה, רציתי לומר משהו אבל פי התייבש כנייר זכוכית, רעד אחז וטלטל בכל גופי. מאיה לא התבוננה בי, היא עצמה קפאה במקומה, משאירה אותי חסר אונים או תקווה לגרוע מכל. המוח שלי נסה לעבד את מה שקורה כאן עכשיו אבל זה היה קשה מידי וכואב מידי.. לא, זה לא יכול לקרות לי.. לא.. לא בבקשה.. אני אדם טוב, למרות הכול, אני טוב, לא התכוונתי.
"אין צורך, זה לא הוא" הארי שלב את ידיו ושלח אליי מבט כועס.
מארק גלגל את עיניו. "אם אינך רוצה להיות שותף לפשע כדאי לך לשבת במקום ולשתוק!"
הדם שבאוזני געש, שותף לפשע. לבי הלם בפראות בתחושה שדומה לאימה. רק המחשבה שזוג אזיקים עומדים ללפות את ידי ומכונית משטרה מחכה אך ורק לי.. הכניסה אותי ותקפה בבהלה עצומה. התנשמתי בכבדות, החדר התנודד לנגד עיניי, זיעה קרה שטפה את מצחי וראשי קדח בחוזקה, בית החזה שלי כאב וצרב, בער באש להבה ארורה.. בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח וכל סערותיי סמרו.
בראד התבונן בי בעיני נץ, "מר הורן, אני מציע לך ללכת אתנו עכשיו!" הוא איים אליי באזיקים שלופים וחשבתי שאני עומד להקיא את נשמתי ולהתעלף. חשתי כאילו אבן קרה התמקמה באמצע בטני, התרוממתי ממושבי והלכתי בראש מושלם, מבויש, נפלתי בפח והסתבכתי.
המחנק חתך את גרוני כסכין, הדמעות עמדו בעיניי, התבוננתי מבט אחרון וראיתי את מאיה, הנערה היפהפייה הזו, שהלב שלה נוצץ ויקר יותר מכל זהב טהור, נופלת על הכיסא, פניה חתומות אך עיניה דומעות, השליתי את כולנו, את עצמי אפילו.. מה עכשיו אני יעשה?!

~מנקודת מבטו של לואי~

התיישבנו כולנו מחוץ דלת החקירות, כעסנו על נייל וזאין כפי שלא כעסנו על אף אחד בכל ימי חיינו, רק אנחנו, הבנים, ועצם המחשבה שאנו שלושה שברה את לבי.. בלעדיהם, אין להקה, אין משפחה, אין דבר, מחליא אותי לחשוב שהם באמת גנבו והתעסקו בהימורים לא חוקיים עם חבורת עבריינים.. אפילו זאין אינו ילד כה רע, וכשחושבים על כך הוא רגיש בעל לב טוב, הוא אוהב את הלהקה, את המעריצים, למען השם הוא מאוהב עד כלות נשמתו בעופרי – הוא לעולם לא ייתן לה ללכת ממנו, הוא לעולם לא יעשה צעד שכזה.. לא, זה לא הגיוני, חייבת להיות כאן טעות! ונייל?! לכל הרוחות, לחשוב שרק היום בבוקר קבענו שנצא כולנו לאכול ביחד בננדוס כמו פעם.. והנה אנחנו, הרחק מננדוס והרחק מהמציאות שפעם הכרנו, קבורים בתחנת משטרה ומנסים להיות חזקים האחד למען השני.
"אני לא מאמין.." ליאם חבט ברגלו על גבי הרצפה בכעס. "מה קרה לנו חברים?! מה.. מה השתבש?!"
הארי תחב את ידיו בשערו ונאנח, "אני לא יודע, אבל אני חייב לדעת מה גרם לשני אלו לעשות זאת!"
עיניי נקרעו לרווחה ולא יכולתי להחזיק זאת יותר, "השתנינו חברים, השתנינו יותר מידי.. נתנו לחבורת בנות לגנוב לנו את הלב ולהרחיק אותנו האחד מהשני, היו לנו רגעים יפים, אבל הרוב.. ברוב הפעמים פשוט נלחמנו האחד בשני על בחורה, אנחנו כבר לא אותה להקה" ירקתי ונסתי להשתלט על סערת הרגשות שהתחוללה בי.
"אתה טועה!" צעק עליי הארי, "תפסיק לקנא בנו, בסדר? אולי לך לא כל כך מסתדר עם נוי אבל לנו..-"
פלטתי אנקת ייאוש. "אף פעם לא צעקת עליי הארי, אף פעם לא חשבתי שאני אלך מכות עם זאין, אף פעם לא חשבנו שליאם ונייל יריבו על אותה בחורה, ושאני אקנא בך? אני?!" צעקתי עליו. "להזכיר לך את כל מה שעשית למענך ולמען אלנה? שכחת מי גרר אותה אליך? מי שמר עליך שלא תצא מדעתך?נוי הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, אבל זה לא אומר שאנו צריכים להתרחק!" תקפתי בחזרה.
"לו, אתה צודק.. אני פשוט מתבייש בעצמי, אתם הייתם בעבר יותר מחברי להקה, יותר מחברים לחיים, הייתם האחים שלי.. והייתי שקוע כל כך בכל העניין עם מאיה שלא התבוננתי מסביבי, שכחתי מהחברות שלנו, שדבר לא שווה על מנת להרוס אותה.." השתנק ליאם ודמעות עמדו בעיניו. "תמיד היינו האחד למען השני, תמיד הגנו האחד על השני, צחקנו ועשינו שטויות, אני מתגעגע לזה חברים.. אני כל כך מצטער.."
הארי עצם את עיניו ונשם עמוק, "גם אני. אני כל כך מצטער חברים, עברו עליי כה המון שינויים בתקופה האחרונה, ורק אצל אלנה יכולתי לחוש בטוח מידי על מנת לפרוק זאת.. למרות שבעבר אתם הייתם הכתף התומכת שלי"
"לא היינו, אנחנו תמיד נהיה" לפתע שמענו את נייל קורא מאחורינו, סובבנו את ראשנו וראינו את שניהם, הם התקדמו אלינו עם ראש מושפל, "אנחנו מצטערים חברים, זה לא מגיע ללהקה..-"
"לחברות שלנו זה לא מגיע!" צעק ליאם, "מה חשבתם לעצמכם? להסתבך בדבר שכזה? ואני לא מדבר על מה שהמעריצים או התקשורת המחורבנת יחשבו, אני מדבר על מה שהמשפחות והחברים שלכם יחשבו!"
הם התיישבו מצדו ודמעות עמדו בעיניהם, "אתם צודקים… יש לנו במה להתבייש, הסתבכנו כהוגן, כי זה נכון, הכול נכון.." תחב זאין את ידיו בשערו בכעס.
"למה?" שאלתי. "למה עשיתם זאת?"
נייל עצם את עיניו. "הייתי חייב לעמוד לצד זאין, שזה היה בהתחלה חידוש לטובה.. אבל לא חשבתי שזה מה שיכול לקרות.. באופן כללי, אני מצטער גם כאן בפניך ליאם, אם אתה אוהב את מלאני והיא אותך אין לי דבר מלבד לאחל לך בהצלחה אתה וכל הכבוד, זכית ביושר" הוא תפח על שכמו.
ליאם חייך חצי חיוך, "אני לא יכול לכעוס עליך, אתה החבר הטוב ביותר שלי" נתן לו חיבוק קטן.
"אנחנו לא נתפלא אם תרצו לגרש אותנו מהלהקה ובאופן כללי מהחיים שלכם.." מלמל זאין.
עיניו של הארי נקרעו לרווחה. "אל תחשבו על כך לעולם, בלעדיכם, אין דבר כזה וואן דיירקשין, אתם חלק, כל אחד מאיתנו מיוחד בדרך המוזרה והמיוחדת שלו, ביחד אנחנו בנינו את ההצלחה שלנו, ועבדנו קשה והתוצאה הכי טובה היא ההצלחה האדירה והחברות שנוצרה בינינו.. בנינו מגדל מחמש קוביות, ובלי קובייה אחת המגדל יתפרק ובלי שתיים הוא יקרע לגזרים.. אנחנו זקוקים לכם חברים, תמיד"
זאין חייך חצי חיוך, "אני מצטער, אני כל כך מצטער… בפני כולכם ובמיוחד בפניך לואי, בקשר לעופרי"
התכווצתי, אבל אני מי שצריך לבקש ממנו סליחה, "אל תחשוב על כך, אני מי שהכה אותך.. אני מצטער, לעולם לא חשבתי שאני מסוגל לעשות דברים כאלו"
"אתה מספר לי" כול הבנים אמרו בעת ובעונה אחת. "אבל התאהבנו בחודשים האחרונים, התבגרנו וגילנו דברים חדשים, היה ברור שזה יקרה.. ואני חושב שמה שמכשל אותך מחזק אותך, תראו אותנו עכשיו חברים, אנחנו עומדים על גבי הקרקע יציבים וחברים טובים יותר מאי פעם, בואו נזכור זאת כתקופה הטובה והפרועה ביותר!" קרא הארי ונעמד, פורס את זרועותיו לרווחה. "אנחנו למדנו מהטעויות, ואני אוהב אותכם חברים, באמת! קדימה, תנו לי אהבה.." מלמל וקרץ אלינו.
חייכנו כולנו וקפצנו עליו מחבקים אחד את השני, ואיני יודע כיצד זה היה נראה מהצד, אבל כלל לא אכפת לי, אני אוהב את ארבעת הנערים הללו שנעשו חלק בלתי נפרד מחיי כל כך.. הם באמת חשובים לי, ומה שעברנו יחדיו לעולם לא נשכח, אנחנו זקוקים אחד לשני בשביל להצליח, בשביל לשיר, בשביל לרקוד וכן.. גם בשביל להיות האחד לצד השני, להיות הכי כנים וצעירים שאפשר להיות.. !

צפינו ביחד בטלוויזיה בפעם המליון ברגע שבו הכריזו בנו כלהקה, עמוסים בננדוס מכל עבר, קפצנו על גבי הכורסה ברגע שבו הכריזו עלינו באופן רשמי כלהקה, לפני כמעט שלוש שנים תמימות.. וואו, אנחנו באמת גדולים כשחושבים על כך, לפתע חייכתי, רואה את החברים הכי טובים שלי, באמת גדלנו ולמדנו המון מהבנות, ואולי הם רחקו בינינו, אבל מתי שאחד מאיתנו, אי פעם היה בצרה, כולנו היינו שם בשבילו והוכחנו זאת כל פעם מחדש.. הרגע הזה היה כה מרגש, לצפות בזה שוב, ולחוש גאווה, זה נועד להיות.
נייל שלף גיטרה ואני הדלקתי את הקריוקי, החלנו לתפוס את המקופונים ולשיר בקול, מרשים לנו למספר רגעים לזייף כאילו ואיש לא שומע, צחקנו ועשינו פרצופים מפגרים..
והכי טוב, היה תחרות קיפאון המוח שצמררה את גופי כולנו, וגם הצ'ילי המחניק והצורב כאש להבה, ופשוט כל מה שעשינו בעבר עוד שחלקנו דירה בגודל קופסת נעליים.
לפתע הבנות נכנסו, קפאנו במקומנו. "היי בנות" קרץ הארי.
"אתם עושים מסיבה ולא הזמנתם אותנו?!" כעסה נוי וצחקה.
מאיה נראתה קפואה. "מה החליטו בקשר לנייל וזאין?"
"אנחנו נסגור זאת בבית המשפט, ועד אז, אנחנו לא הולכים לדבר על כך" הודיע זאין וחייך לעופרי חצי חיוך ודמעות עמדו בעיניה, היא רק רצה לזרועותיו וחבקה אותו בחוזקה. "אני שמחה בשבילך.." לחשה, "ואני לא אעזוב אותך, לא משנה מתי ואיך, אני יודעת שיש לך סיבה למעשים האלו" נשקה נשיקה קטנה לשפתיו.
כל אחת הלכה לגבר שלה וכך גם נוי אליי אך לפתע ליאם קטע את הכול, "אוקי, אני מכריז בזאת, פעם ראשונה, על קרב מים!!"
שלפנו את אקדחי המים וטענו אותם עד אפס מקום, הבנות גם לקחו אקדחי מים והחלנו לרדוף אחד אחרי השני, עולים ויורדים במעלי המדרגות, נכנסים למטבח, קופצים על גבי הכורסאות, עשינו מערבים ולפתע אני והארי החלטנו להפתיע את נוי ואלנה, התגנבנו אליהן מאחור, והרמנו אותן באוויר, הן פלטו צווחה קטנה וארבעתנו צחקנו, רצנו למקלחת שהייתה מלאה במים, השיר שלנו WMYB התנגן בכל הבית ופשוט זרקנו אותם למקלחת.
"אתם מתים!!" צווחה אלנה ומשכה את הארי מפילה אותו גם למקלחת וכך נוי עשתה לי.
כל השאר נכנסו עם אוכל בידיים והחלנו להשפריץ קטשופ וחרדל, ניסנו להגן על עצמנו אבל לשווא… חייכתי, הבנות הוסיפו עומק לחיים שלנו..
אנחנו משפחה והחברים הכי טובים, ולא משנה מה יקרה ומה צופן לנו, אנחנו נעבור הכול, ביחד!