3…2…1…המשחק מתחיל , קומאצ'י – נסיון

היה חורף בחוץ , הרכובות היו מכוסים שלג לבן ודקיק.
התכסתי בפוך החם , לעומת הקור כלבים ששרר בחוץ.
היה לי קצת קר , הדלקתי חימום , וחזרתי להתחמם.
ההרגשה להתכרבל בתוך מיטה חמה עודדה אותי יותר , כבר מהדקה שאחותי המפונקת הפעילה את הטלפון , הצלצולים והדיבורים שלה נשמעו ברחבי הבית.
ה23 לדצמבר , יומיים לפניי חג המולד , 2002 , יפן.
השעה היא שתיים וחצי בבוקר ביינתים , אימי התעוררה מרוב הרעש.
"מיסאקי! כבי את הטלפון , מוקדם!" צרחה אימי.
"לא עכשיו! אני מדברת אם טסוגאיה!" צרחה אחותי.
פשוט התעלמתי משניהם.
אפשר לראות את הר – פוג'י מהחלון שלי , שהייתי קטנה הייתי אוהבת להסתכל עליו עם אבי ז"ל.
ההר היה קפוא ומכוסה שלג , וגם אני הייתי דיי קפואה ומצוננת.
"קומאצ'י , את תלכי היום לבית הספר?" שאלה אימי.
"אני לא חושבת" עניתי והתכרבלתי בפוך.
"את מרגישה טוב?" שאלה שוב.
"לא ממש" אמרתי.
כאב לי מאוד הגרון , כל הלילה לא ישנתי , שערי הורוד היה מבולגן , בעוד שערה הירוק של אחותי היה מסודר יפה במין פפיון – משהו כזה.
"טוב , לפי התשובות שלך לא נראה לי שתלכי , תשארי כאן , ואל תזוזי מפה! שמעת?" אמרה אימי.
"כן , אימא" אמרתי ו"התחבאתי" בשמיכה.
השעה עכשיו שש בבוקר.
"טוב , אנחנו הולכות , תשארי כאן , בסדר?" אמרה אימי.
"בסדר אימא , אני מבטיחה" אמרתי.
"ביי מתוקה" אמרה אימי.
"ביי" אמרתי.
לאחר שהן הלכו , קמתי מהמיטה להכין לי תה צמחים ועוגיות.
חזרתי , התחלתי לאכול קצת מהעוגיות ולגמתי מהתה.
המחשב שלי פתאום נפתח לבד.
"מה קורה כאן?" אמרתי בתדהמה.
על המחשב היה כתוב בפיקסלים , "3…2…1…המשחק מתחיל , קומאצ'י."