האתגר היומי – בריונות.

שוב אותה שגרה,שוב לחזור הביתה אחרי יום ארוך בו עבר עלי הצקות. 
שוב חוזרת לבית ריק מהורים,מביטה בחלל הריק שממלא את הבית .
ניגשתי למקרר,תולשת את הפתק בו היה מצוין את מנת היום אשר אמא הכינה לי,בלי מילת אהבה.
הוצאתי את המנה מין המקרר וניגשת לחלון האחורי של הבית,מרוקנת את תכולת האוכל לקרעה של הכלב שלי,שוקו ונכנס חזרה לבפנים,עולה לחדרי ונועלת את דלתי,למרות שאין כרגע רוח חייה בבית.
התיישבתי על מיטתי ,שולפת את היומן הסודי שלי מתחת לכרית ופותחת אותו בעזרת המפתח.
"יומני היקר,היום ילדים בכיתה קראו לי בשמות גנאי,הרביצו לי וזרקו עלי אבנים.
לפעמים אני חשה כי חייהם חלום רע,סיוט.
אני לא מבינה מה הטעם שלי לחיים האלו עם אפילו משפחתי לא לצידי ובטח שלא חברי לספסל הלימודים!.
אולי אני ישים קץ לחיי ?הריי אני לא חשובה,אני סתם חלקיק קטן בחלל ריק,לבד" כתבתי,מוחה מדי פעם את הדמעות הרבות הזולג מצידי עיניי.
סגרתי במהירות את היומן,מחזירה אותו למקומו הסודי וניגשת לחדר האמבטיה שבחדרי,שוטפת את פניי ומביטה במראה.
נגלה מולי פנים חיוורות,ללא צבע חוץ מהשקיות השחורות שמתחת לעיניי.
הסטתי את מבטי לארון התרופות והסבונים,מבחינה במשהו חד ומנצנץ. "זה סכין?" הושטתי את ידי אליו,אוחזת בו בחוזקה כאילו הוא החבר היחידי שיש לי.
"לעשות את זה או לא ?" זה היה דבר היחיד שחשבתי באותו רגע,מביטה בו כאילו הוא המושיע של חיי.
״תחשבי רגע״ אמרתי לעצמי.
עצמתי את עייני, שואפת אוויר ומוציאה, חושבת על הסביבה כאשר אני ילך, לא יהיה פה יותר.
ראיתי את הוריי, עצובים, כואבים. את הבריונים האלה שהציקו לי, חותכים בשביל שהכאב בידם יסיח את כאבם עליי. פקחתי את עייני, הנחתי את הסכין וחזרתי לחדר.
שכבתי במיטה, חושבת ״מה עשיתי להם? למה זה מגיע דווקא לי?״ שוקו בא והניח את ראשו על ברכיי,
ליטפתי אותו. בין הבלגן שבחדרי, ראיתי משהו חום, נוצץ. הסתקרנתי והלכתי לבדוק מהו החפץ. כמובן,
זה היה גיטרה. פרטתי על מיתריה והחלתי לשיר, לשיר על כאבי. סיימתי לשיר, זה שיחרר אותי מהכל. ״הם לא שווים את זה, פשוט לא״ אמרתי לעצמי.