להיזהר בדרך

חציתי את הכביש, כמו בשאר הימים
אך אותו מקרה הותיר אותי חסר מילים.
התקדמתי לכיוון בית הספר, כהרגלי,
ללא אופניים, ללא מכונית, באופן רגלי.
טיפסתי לבדי על מספר גבעות,
מרגיש כי אני הולך שעות על גבי שעות
ואני שהרגשתי כי הזמן כמו ציפור לו עף,
אל בית הספר התקדמתי והלכתי ביעף.
רצתי ללא הרף בין הכבישים
ומבלי כוונה נתקלתי בלא מעט אנשים.
חולף וחולף, לא נרגע רק מאיץ
כשלפתע באופק בית הספר מציץ.
הצלצול לו נשמע ואני מבוהל:
"אין זמן להסתכל לצדדים על פי הנוהל!"
חציתי את הכביש מבלי להסתכל,
ובבום אחד הרגשתי כי כל הגוף שלי נופל.
ועד היום שאני תוהה כיצד ניצלתי בדרך נס מפגע,
אני מבין שעדיף לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע.