הנושא היומי – בריונות… ההמשך לסיפור :)

הצמדתי את הסכין לליבי. אם כל שניה שעברה ליבי פירפר יותר ויותר. כל כך הרבה מחשבות עברו בראשי. אם אני אגמור את חיי, זה יעניין מישהו ? אפילו אימי לא סובלת אותי ! מטומטמת, מכוערת, עקומה, סתומה. אלה רק חלק מהמילים הפוגעות והמכאיבות שהיא מכנה אותי. אני בתה, בתה היחידה !
היא כל הזמן אומרת לי שאני טעות, טעות שנולדתי. היא כל הזמן אומרת לי שהיא מצטערת שלא עשתה הפלה, למה לא עשית ?! ככה לא הייתי פה בכלל…
״לעזאזל !״ צרחתי וזרקתי את הסכין על המראה. המוני שברי זכוכיות עפו לכל עבר, כמו רסיסי ליבי. אנשים שוברים לי אותו, מרסקים אותו, מנפצים אותו, ואחר כך משליכים אותו בלי בושה. בכל יום שעובר, חלק מליבי נעלם.
יצאתי במהירות מחדר האמבטיה ונשכבתי על מיטתי. למה ? למה אני לא מסוגלת לעשות את זה ? למה אני לא מסוגלת לקחת את הפאקינג סכין הזה ולתקוע אותו בלב ?!
נאנחתי והתיישבתי במיטתי. דמעות שקופות זולגות מבעד לעיניי. זולגות ונספגות בסדין הרך והשחור. רך כמוני, פגיע, אפשר להרוס אותו בשניה. לשבור אותו, לרמוס אותו עד הסוף. אך שחור, שחור כמו ליבי, כמו נשמתי. אני שונאת את העולם הזה, שונאת את כולם !
חבטתי את ראשי קלות בכרית הלבנה ועצמתי את עיניי. מצפה לשינה נטולת חלומות, ללא כל הפרצופים שצוחקים עליי בחלום. גם בחלומות שלי משפילים אותי ומציקים לי. פקחתי את עיניי במהירות. ״אני לא רוצה לישון…״ מלמלתי בשקט ובפחד. נזכרת בכל הפעמים בהם הרביצו לי. קמתי במהירות מהמיטה ונכנסתי לחדר אמבטיה ולקחתי שבר זכוכית גדול ושקוף. חזרתי לשבת על המיטה, בישיבה מזרחית. הפשלתי את שרוולי הארוך. ידי מלאה צלקות, פצעים, שריטות, ומלא סימנים כחולים אדומים ואפילו סגולים מכל המכות שאני מקבלת. המכות כבר לא כואבות, רק הלב, הלב השבור.
הצמדתי את הזכוכית לפרק כף ידי. המקום היחיד בו לא היה שריטות, צלקות או פצעים. אך הרגע יהיה, ולא מכל האנשים ששונאים אותי. אלא ממני, כי אני כבר שונאת את עצמי…