העתיד שמאוד לא כדאי לצפות לו – פרק י"א

אפשר לדעת איפה הייתן?" היא שואלת אותנו עוד פעם,ברוגז.שאר הבנות שהתעוררו בעקבות המהומה נועצות בנו מבטים מרוגזים,בגלל שהפרענו לשינה שלהן.
"אמ…היינו…הלכנו לשירותים." אומרת מייבל בהתחמקות.
"בשירותים?!" שואלת סוהי כאילו בתמיהה.
"כן," עונה במקומה אלכסנדרה, "את בטח יודעת,כשחייבים אז חייבים. שמענו שהדלת לא נעולה ויצאנו.לא ידענו שזה יוביל למהומה גדולה."
"ומה אם," אומרת סוהי בכעס, "מישהו מהאחראים או מהשומרים היה רואה אתכן?אתן מבינות שהאשמה הייתה נופלת עליי,בשבילם אין דבר כזה שירותים באמצע הלילה.כדאי שתפנימו את זה."
לפתע,חודרת בי ההבנה שסוהי גם מרגישה כמונו.אולי היא האחראית על הצריף,אך,זה מציב אותה בעמדה אחראית שכוללת גם סכנות ואיומים. הרי,אם באמת היו תופסים אותנו,וזה נס שלא,היו מאשימים גם אותה.אני חושבת על האיום של ג'ראד בערב,ומבינה עד כמה שהוא ממשי.
"אנחנו מצטערות,סוהי," אני אומרת, "זה לא יקרה יותר."
"בטוח שזה לא יקרה יותר," אומרת סוהי בחמה, "מכיוון שהדלתות יינעלו בפעם הבאה,ועכשיו,"היא אומרת בטון מאיים, "לכו לישון,כולכן.במהירות." היא לא אומרת שום דבר לגבי עונש,אז אנחנו הולכות לכיוון המיטה שלנו במהירות ונשכבות עליה.אני מניחה שסוהי לא רוצה להתעסק עם כך עכשיו,אם שהיא פשוט מנסה להימנע מצרות.שאף אחד לא יידע מכך שיצאנו באמצע הלילה ושאני כמעט ברחתי,כמעט.
אני שונאת את הכמעט הזה מכיוון שתחושת החרטה והפספוס מקננות בי.יכולתי עכשיו כבר להיות מעבר לגדר.אולי לא הייתי צריכה להקשיב לשרה.אבל,מצד שני,אם לא הייתי חוזרת,סוהי הייתה יכולה להסתבך בצרות רציניות עם ג'ראד.אני באמת לא יודעת מה לחשוב.קשה לי להירדם אז אני פשוט בוהה בקירות הצריף,מחפשת משהו שלא ראיתי לפני כן.הכל אותו הדבר.אבל,לפחות זה טוב יותר מאשר לספור כבשים. אני מסתכלת,מלאה במחשבות.
השגרה הרגילה של הבוקר.ההשכמה,ההליכה לחדר האוכל.כרגיל.אני לא רוצה לתת לשגרה הזו לנצח אותי,אני שמחה שהצלחתי בכך אתמול.
"טיארה," שואלת אותי מייבל וקוטעת את מחשבותיי, "הכל כרגיל?את נראית כאילו שאת בעולם אחר."
"אני חושבת על מה שקרה אתמול." אני משיבה לה.
"אני מבינה למה את מאוכזבת," אומרת לי מייבל חרישית, "להרגיש את זה…את החופש.אבל,אנחנו נברח בסוף,נכון?" היא שואלת ספק אומרת.
"אני לא יודעת איך ניישם את זה," מעירה אלכסנדרה, "אבל,יש לי הרגשה,שאנחנו לפחות חייבות לנסות."
שרה מצטרפת לשיחה ואני שוקעת עוד פעם במחשבותיי.אילו יכולתי, הייתי עכשיו בניו-יורק,נחה,נהנת מהחיים.בכל זאת,זה המקום שנולדתי בו.אמנם,העיר רועשת וסואנת במיוחד וזה לא השתפר עם השנים,אך זה הבית.אני נמצאת במרחק מאות,אם לא אלפי קילומטרים ממנה,איפשהו באחד החלקים הצפוניים של קנדה,אבל מה שבטוח,לא אחד האזורים היפים שלה.
אני מתנערת ממחשבותיי וחוזרת לשיחתן של הבנות.אני שמה לב לכך שמייבל עוד פעם מחווירה ומודאגת.אני מפחדת מכך שאולי היא חולה,אך יש לי תחושת בטן,שאומרת שזה לא בגלל מחלה או משהו כזה.
"מייבל," אני פונה אליה, "את בסדר?את מרגישה חולה או משהו?"
"אני בסדר,פשוט…" משיבה לי מייבל, "אני לא יודעת איך להסביר את זה."
"תנסי," מצטרפת גם שרה לשיחה, "את באמת נראית מוטרדת בזמן האחרון."
מייבל מחווירה עוד יותר ואני שמה לב לכך שלמרות שהיא נראית מעורבת בשיחה,מחשבותיה נודדות למקום אחר וכך גם עיניה.עיניי מסתכלות לאותו הכיוון בו היא מסתכלת ואני רואה את אותה הילדה מאתמול,זו עם השם הלא שגרתי,המיוחד.אייטה לורנסון.
"זה קשור בה?" אני שואלת את מייבל בשנית, "את מחווירה יותר כאשר את רואה אותה."
"את חדת הבחנה במיוחד,טיארה," היא אומרת, "וכן,זה קשור בה."
"היא עשתה לך משהו?" שואלת אותה שרה בסקרנות.אני מזהה בנימת קולו גם נימה של דאגה ואכפתיות.אני שמחה שלפחות נשארנו אנושיות,כי כרגע נראה שזה קשה במיוחד.לא רק פה,אלא בעולם בכלל.אם אתה רוצה להתקדם, אתה חייב לדרוך על אנשים אחרים,תמיד.
"טוב," אומרת מייבל ונושמעת נשימה עמוקה,אני מרגישה שהיא רוצה לדבר איתנו על משהו חשוב, "היא זו שהסגירה אותי לג'ראד,ביום ההוא, ולפני שאתן מאשימות אותה," כי היא כבר רואה את מבטיהן הכועסים שלנו, "רק שתדעו,היא לא הסגירה אותי מרצונה.אתן לא באמת יודעות מה גרם לה לספר.ובנוסף,היא זו שאיתה…" היא לא יכולה לסיים את המשפט,אבל אני כבר מניחה לבד למה היא התכוונה.משתררת שתיקה סביב השולחן וכל אחת שוקעת בענייניה.לפעמים,בכדי להבין לעומק משהו צריך להיות בשקט,לא להפר את השלווה.
לאחר שאנחנו מסיימות לאכול וכל אחת הולכת לעבודתה.מייבל ושרה הולכות לניקיון ואני ואלכסנדרה לחטיבת עצים.כרגיל,השגרה.
"אלכסנדרה," אני פונה אליה כשאנחנו הולכות לכיוון השער, "אני חושבת שג'ראד גם צריך לבוא איתנו."
"אני מסכימה איתך," פונה אליי אלכסנדרה, "אך,זה לא יהיה מסוכן? כלומר,אנחנו כבר ארבע בנות.וככל שיש יותר אנשים,אזי הסיכון גובר."
"אני לא מבינה אותך," אני אומרת לה בהשתוממות, "את רוצה לצרף אותו או לא?"
"בוודאי שכן," היא מוחה, "רק אמרתי שכדאי שנהיה זהירים."
שתיקה משתררת בעת שאנחנו הולכות לכיוון היער,לכריתת העצים.היער נראה אפרורי היום,כולו אפור וחסר חיים.באביב,אז הוא מתחיל לפרוח ומתחילים להיראות סימני חיים.
באזור בו אני נמצאת,בקיץ,ישנה תופעת טבע המכונה 'שמש חצות'. כשהשמש ממשיכה להעיר גם בלילה.לקח לי זמן להתרגל לזה,כי אף פעם לא חוויתי אותה לפני כן.לפחות עכשיו חורף,אני חושבת לעצמי בגיחוך, למרות שבחורף מתחיל להחשיך מוקדם.
לפי מה שאני יודעת,בית המעצר נמצא באחת הטריטוריות של קנדה,יוקון, אם אני לא טועה.מה שבטוח,זה אחד האזורים הנידחים והמבודדים ביותר בקנדה.
"היי,ג'ראד." אלכסנדרה מסיחה את דעתי בעת שהיא שמה לב אליו.
"הי,אלכס" כך הוא קורא לה לאחרונה,וכרגיל,אני מרגישה התכווצות קנאה בליבי,אבל מתעלמת. "והיי,טיארה."
"היי." אני משיבה לו.אני כל-כך שונאת את החורף במקום הזה,גם את הקיץ,אבל בייחוד את החורף.בקיץ,לפחות,פחות קשה מאשר עכשיו.אתה לא מרגיש שאתה עומד לקפוא מקור,כמו שאני מרגישה בכל רגע.תחושת געגועים פתאומית תוקפת אותי,הייתי מוכנה להקריב הכל,טוב,כמעט הכל, בכדי לחזור לבית.
זו לא אשמתה של יוקון,אני מניחה,כי אם לא היו כולאים אותי פה,הייתי חושבת שזהו דווקא מקום יפה.עם כל השקט מסביב.אבל,אני שונאת את המקום הזה מפני שפה,נלקחה ממני חירותי.אני תוהה מה טעם להמשיך לחיות בכלל,אך מתנערת ממחשבה זו במהירות.אני לא רוצה למות,לפחות לא כך,לא בתור בן אדם חופשי.
אני שמה לב לכך שג'ראד ואלכסנדרה מדברים ביניהם בלחש בזמן הכריתה,אך איני יכולה לשמוע אותם.אולי היא מדברת איתו על התוכנית שלנו להימלטות,אני חושבת לעצמי מכיוון שג'ראד נראה נסער ומהורהר.
היא התחברה איתו כל-כך בקלות,אני חושבת לעצמי,כבר ביום השני שלה פה הכירה אותו.הלוואי,אני לא יודעת איך לבטא את זה,הלוואי שהיה מעניק לי גם תשומת לב שכזו.
"טיארה," ג'ראד פונה אליי לפתע.אני מופתעת מפנייתו,אך גם שמחה עליה.הוא נראה יפה היום,אני חושבת לעצמי, "אלכסנדרה סיפרה לי על…על מה שאתן מתכננות לעשות,ביום המהפכה."
"ו…?" אני שואלת אותו בציפייה.אני מפחדת שהוא יגיב כמו שהגיב בפעם הקודמת ויריב איתנו,לייתר דיוק,איתי.עד שהיחסים בינינו השתקמו.הייתי מעדיפה שהוא יהיה יותר מאשר ידיד שלי,אך,אני לא יכולה לבטא מחשבות אלו בפניו.
"אני מניח שלא אוכל לשכנע אתכן לרדת מהעניין?" הוא אמר,ספק בהשלמה ספק בשאלה, "אם כך,אני רוצה להגיד לך משהו."
אני מצפה לגרוע מכל,שהוא יאשים אותי בכך,שלא רק שאני מסכנת את חיי אלא גם את חיי חברותיי.הוא בוודאי יגיד שאני אנוכית שלא מתחשבת באף אחד.וכל-כך לא רציתי לריב איתו בשנית.אני זקוקה לחיוך המקסים שלו,להבנה שלו,שבעצם,גורמים לחורף להיראות פחות נצחי.
"אני מסכים." הוא אומר קצרות,שונה כל-כך ממה שציפיתי לו.