לב של אש- פרק 3. (מוקדש לפרסי)
לאחר מספר דקות של תדהמה, נרגעתי. סנאה הושיתה לי יד ולחצתי אותה בחמימות. לא היתי צריכה להיות עדינה. זה היה כיף להיות עם עוד כמוני. דניאל נחת על כתפי, הוא רצה להכנס. "רגע, רגע, תירגע דניאל!" נכנסתי לביתן וראיתי שהוא כל כך שונה מהבית! הכל נראה שונה! יצאתי לנפחיה ובדרך ראיתי ילדה. היה לה שיער שחור עם קצוות כחולים. על הכתף שלה עמד נשר. הנשר לא ממש מצא חך בעיני דניאל, אז הוא התחפר בחולצה שלי. הייתי בטוחה שהנשר שלה היה כמו דניאל. לפי מה שסנאה הסבירה לי, קוראים לזה "אוטמאטון". התקרבתי וניסיתי למשוך לו נוצה. בתגובה, הוא ניקר אותי וצווח. "אווווווווי!" קראתי הילדה הסתובבה וחייכה אליי ואמרה "אני מתנצלת." היא חייכה ועינהה הכחולות הבזיקו "אני רייבן, וזה לייטנינג." היא הצביעה על הנשר, שנקה את נוצתיו, באדישות מוחלטת. "אבי הוא זאוס." למשמע המילה זאוס נדמה היה לי לרגע שעינהה ברקו מכעס, אבל היא נרגעה. "שלום. אני אנדריאה. וזה דניאל. אני בת של הפייסטוס." הצבעתי על דניאל והוא יצא והבין, שליטנינג, לא מזיק. רייבן צחקה ושאלה "אז, לאן אתם הולכים?" השיער שלה התבדר ברוח וליטנינג עופף מעליהה בצוחה צורמנית. "אנחנו הולכים לנפחיה. צריך לצבוע את דניאל, ולשמן אותו. דניאל זמזם וביצע היפוך באויר ונחת על רייבן. ליטנינג חזר והתיישב בסמוך לדניאל. רצתי הלאה ודניאל מאחורי "תפגשי אותי אחר כך!" קראה רייבן, והמשיכה בדרכה. הפגישה עם רייבן הכניסה בי מרץ. תוך דקות ספורות, הייתי בנפחיה. נכנסתי ועיניי ברקו וחשבתי: "איזה גן עדן!" התרוצצתי בין המדפים שהיו עמוסים בדברים כמו: אש יונית, חתיכות ארד שמימי, מגנים הרוסים, קסדות, פשוט גן עדן ממתכת! טיפלתי בדניאל ופניתי לחשל לי מגן. אבל לפני כן, חשבתי. "טוב, אז, המגן צריך להיות קטן ונוח לנשיאה, אבל נפתח בצורה טובה." דניאל זמזם ונחת עלי, ולפתע צץ במוחי רעיון. לקחתי פיסת ארד. והחלטתי "למה שהמגן לא יהיה אוטמאטון?!". בהתחלה, חשבתי על דניאל. אבל, הוא עלול להיפגע. אז החלטי לבנות אוטומאטון, קטן, לא חשוד, שבנגיעה, יהפוך למגן. במשך שעה, עבדתי בנפחיה. את המגן עיתרתי בציור של הספינקס, כמזכרת. לפתע, רייבן באה. והיא אמרה: "איזה פרפר מתוק!" היא הביטה באוטומאטון שלי. חשבתי לקרוא לו: אנטוניאוס. "זה אנטוניאוס." אנטוניאוס, החליט לשחק בחוץ על דניאל. "מה הוא עושה?" שאלה רייבן בעיניים פעורות "תכף תראי." אמרתי. טחבתי שתי עצבעות לפי ושרקתי, אנטוניאוס התיישב על אצבעי. נגעתי קלות בבטנו והוא נפרש למגן. רייבן היתה מופטעת "וואו!" נגעתי בכפתור, והוא חזר להיות פרפר, ועף בחזרה אל דניאל. הייתי מאושרת. אבל מי יאמין שלזמן כל כך קצר?
תגובות (1)
ברור שאני סולחת. והמשך